דפי הנצחה

משה גרוסמן

נולד: 07.10.1920
נפטר: 06.07.1998

בעלה של אהובה
אבא של נעמי, כרמי ואבי.
סבא של אופיר, זוהר, דורון, דני, רחלי,
אילנה, חנה, תמר, גליה ואהוד.
סבא רבא של אריאל.


משה גרוסמן

שורשיו של משה במשפחת עמלים. בהיותו נער צעיר מאד הוא למד את מקצוע החייטות כדי לעזור לפרנסת המשפחה.

הכרתי אותו מגיל צעיר, כי הורינו התפללו באותו בית כנסת. זכור לי היום בו הוא בא אלי ואמר לי: "האנטישמיות גוברת מיום ליום, יש כאן חבורת צעירים שמארגנים אנשים לעלות לפלסטינה. בוא נצטרף אליהם." אכן הצטרפנו, ואני מודה למשה עד היום הזה על שבזכותו הגעתי לשומר הצעיר. ערבי הקיץ, מסיבות ליל השבת, הטיולים,-היינו צעירים..

זכות גדולה נפלה בחלקו של משה כאשר התנדב לבריגדה הצ'כית אחרי שגויס למחנות העבודה ונפל בשבי הרוסי ממחנה העבודה. אחרי אימון קצר ע"י הרוסים הוא נשלח לחזית. יחד עם הצבא האדום כבשה הבריגדה את אוקריינה מידי הפולש הנאצי, וברבות הימים היא כבשה את צ'כסלובקיה והדפה משם את הפשיסטים הגרמנים. משה הגיע עד פראג הבירה.

כשוך הקרבות הוא שוחרר מהצבא ויצא לנדודים בדרכו לארץ. כאן פגש לראשונה את אהובה, אשתו לעתיד. יחד הם הגיעו לאיטליה ועלו על ספינת מעפילים. אך תלאות הדרך טרם נסתיימו. בהתקרב הספינה לחופי הארץ היא נלכדה בידי הבריטים והמעפילים גורשו למחנות בקפריסין, שם משה ואהובה שהו חצי שנה. כאשר אהובה היתה בחודש התשיעי להריונה, הוקדם תורם לעלות ארצה וב1946- המשפחה הגיעה ישר לנחלת. שם, לאחר זמן קצר נולדה נעמי, בתם הראשונה.

משה היה בין הראשונים לעלות לטירה ועבד שם בסיקול האדמות שהיו עתידות להיות אדמות עין-דור. הוא עבד עם הקודחים בחיפוש מים חיים ליישוב העתיד לקום. בתקופה זו הוא חלה בקדחת. זו היתה מחלתו היחידה, עד שתקפה אותו בסוף חייו המחלה הממארת האיומה, שלרפואה עדיין אין



לה תרופה. כאשר הרופא בישר לו על מחלתו, הוא פרץ בבכי מר, ואמר: "חשבתי שאחיה עד 120".

בעלותנו לעין-דור, השנה הראשונה היתה ברוכה בקציר חיטים, משה עבד יום יום בשקילת שקים של 100 קילו חיטה, כדי להכין משלוח לשוק. מי יאמין היום, שפעם העמסנו בקלשון זבל מהרפת? משה תמיד היה בין המעמיסים. כל ימי חייו הוא היה איש עבודה, היה רפתן, עבד בגן ירק, ואחרי שלמד את מקצוע הסנדלרות יצר נעליים לפי מידה לחברים ובסוף עבד בעיקר בתיקונים.

ברבות הימים נולדו שני הבנים, כרמי ואבי, אחים לנעמי, ואחרי שהם נישאו, נולדו ילדיהם. משה ואהובה עזרו הרבה לילדיהם ונתנו לנכדיהם בית חם ואוהב. חיי המשפחה היו מאושרים, ומשה היה אבא וסבא למופת. לא היה גבול לאושרו כאשר הוא פגש בעת הביקור האחרון של המשפחה בארה"ב, את הנינה הראשונה, אריאל.

בערוב ימיו משה סבל ייסורי תופת, אך התנהגותו היתה תמיד מאופקת, צנועה וסבלנית. הוא היה בהכרה מלאה עד יומו האחרון.
ישראל הררי



הייתי הולכת הרבה פעמים לבקר את אבא בעבודה בסנדלריה כדי לשפוך שם את לבי. אהבתי להקשיב לדעותיו ולעצותיו. אבא אף פעם לא כעס עלי. הוא רק שיתף אותי בנסיון חייו וספר לי על רגשותיו. תמיד מצאתי אצלו אוזן קשבת של אבא אוהב, צנוע ומסור למשפחתו עד אין קץ.

אבא, אזכור אותך תמיד במיטבך. רציתי לתמוך בך גם במחלתך, אך היד קצרה מלהושיע.

בתך האוהבת
נעמי