דפי הנצחה

תקווה גרוספלד ז"ל
1.1.1925 – 21.1.2011
תקווה לבית וייזל נולדה ב- 1 בינואר 1925 (ה' בטבת התרפ"ה) בשכונת רחביה בירושלים, תינוקת
ראשונה בשכונה, הבת השישית מתוך תשעה.
ההורים נפגשו במצריים ועלו לארץ.
בית ההורים היה הומה מילדים, מוסיקה, תרבות, קריאה, שיחה והמון עזרה הדדית. כמעט כל הילדים ניגנו בכלים שונים ותקווה מצאה מקום
ליד הפסנתר.
בעקבות עבודתו של אביה, אלקנה, עברה המשפחה לתל-אביב, לחיפה וחזרה לתל-אביב, שם למדה בגמנסיה הרצליה וכספורטאית היתה חברה ב"מכבי". כדי לעזור להורים לממן את לימודיה נתנה
שיעורי עזר לתלמידים. מאוחר יותר נכנסה לתנועת "צופי גימנסיה הרצליה" ושם אף הדריכה,
והצטרפה ל"הגנה".
עם תום הלימודים יצאה להכשרה בקיבוץ חפצי-בה, שם פגשה את יוקי בעלה לעתיד משם עברו
לתל יוסף ולבסוף נישאו בבנימינה.
לאחר ויכוחים משפחתיים החליטו לפנות לקיבוץ המאוחד וצורפו לנוער העובד במטרה לייסד קיבוץ.
עד פרוץ מלחמת העצמאות פיצלו את קבוצת ההתיישבות לגדרה, נחאביר וסדום. תקווה ויוקי
עברו לגדרה ושם נולדו ילדיהם שריה ומיכל. לאחר המלחמה, אוחדו שלושה הקבוצות בקיבוץ בארי
שם נולד זוהר.
תקווה למדה בסמינר הקיבוצים והפכה למחנכת חברת הנוער הראשונה בבארי, וכן של קבוצת ילדים נוספת. בשנת 1954 בתקופת הפילוגים, עזבה המשפחה את קיבוץ בארי והגיעה לקיבוץ עין דור, בו נולד הבן הרביעי יוני.
תקווה לימדה בכיתות יסוד את קבוצת "גפן" איתה אף עברה למרחביה כשעלתה ל"מוסד" וכן את קבוצת "שחר" "ארז " "אלון" ו"הדס".
היא למדה באוניברסיטה בלשנות והייתה מורה ללשון במוסד החינוכי "תבור" וכמו-כן עבדה כמורה לעברית באולפן, עסקה בחינוך מיוחד ואף טיפלה בקבוצות של "בית ראשון במולדת".
בשנת 1994 היתה מועמדת לקבלת אות הוקרה "מחנכים דגולים – אנשי מופת" אך וויתרה על התואר.
כגימלאית ניהלה את עינייני קופת החולים בקיבוץ, ויצאה עם יוקי לתל-אביב בשתי הקדנציות בהן ניהל את "על המשמר", שם הייתה מזכירה ב"מורשת", תקופה שהיוותה ציר מרכזי בהוויתה לאחר המפגש עם ניצולי השואה. יוקי נפטר בשנת 1993 ותקווה אספה כוחותיה והמשיכה להיות פעילה ומעורה בחיי הקיבוץ, ויחד עם זאת הקדישה שעות רבות להכנת ה"ספר המשפחתי" "ועוד לא אמרתי הכל"…
בשנים האחרונות הלכו והתעממו יכולותיה הקוגנטיביות והיא נתמכה ע"י אן העובדת הנפלאה, ע"י ז'וז'י, פנצו, רינת, סאלים וכל העובדות המסורות של "נווה דור".
תקווה נפטרה לאחר יום שכולו טוב, יום של שירה צחוק ואוכל.
יהי זכרה ברוך.


אמא שלי- בערוב היום
"רוץ בן סוסי" "טרקטור חורש וזורע",
"שימי ידך בידי" ו"הי הי גליה בת הרים יפהיפיה",
פעם כשהייתי קטנה.
הדו שיח בינינו בשנים האחרונות
הפך לחד שיח מול עיניים חכמות,
והקול הגבוה והצלול שנסדק...
ובעיניך התסכול בהכרה שהדיבור הולך ונמחק,
ורצית עוד לומר המון והפסקת.
והיום אני שרה לך- " הי הי גליה, בת הרים יפהיפיה...." מיכל.


אמא שלי,
אימא שלי אישה יפה, האישה הכי יפה של אבא שלי, תמיד מושא להערצתו ובראש מעיניו; וזאת למרות פעילותיו הרבות, תמיד פונקה על ידו - גם בתקופות של פעילות שלא הייתה לידו. מכתביו שביטאו את לבטיו שיקפו את עומק אהבתו.
אמא היפה שלי הייתה נשואה לאבי- גבר חלומותיה אותו אהבה והעריצה וזה היה המוטו של חייה.
חייה הבוגרים התחלקו למספר תקופות חיים, שתמיד בה היו שלובים מצד אחד הדאגה למשפחה לבעלה, לילדיה ולאַחֵיהַ; ומצד שני העיסוק בעבודתה בחינוך והוראה זה היה מתווה חייה.
תקופת החיים בקיבוץ בארי ציינה לה סוף תקופה מאד חשובה למרות שהמעיטה דיבור בשבחה.
הייתה זאת תקופה רבת פעילות ואירועים שהשפעתה ניכרה על פני הרבה שנים ואולי על כל תקופת החיים. תקופה בה למדה בסמינר אורנים ונולדנו שלושה ילדים שריה, מיכל וזוהר (יוני נולד בעין דור). בתקופה זו גם חייה החברתיים היו פעילים ועשירים.
תקופת עין דור הראשונה:
מעבר שלווה בקשיים לא מעטים, שכללו קשיי קליטה שלנו הילדים ושל אמא בהוראת קבוצה בוגרת בחברת הילדים.
זו גם הייתה תקופה שבה שהתה לא מעט לבדה בגלל הצורך של אבא לצאת לפעילות ענפה. וכך בהמשך הדרך נולד יוני והצטרף אל השלישייה וזאת הייתה שמחה גדולה.
תקופת עין דור השניה:
היו אלו חיים יותר רגועים, בה התבגרנו אנחנו הילדים, אימא ואבא היו מאד עסוקים, אמא בכיתות יסוד לימדה, כמחנכת ומורה ובהמשך למוסד החינוכי עברה ושם לחינוך המיוחד תרמה ואת השפה העברית הקנתה, נושא שאותו מאד אהבה וממנו מאד נהנתה. אבא היה עסוק בכל מיני משימות ותפקידים ביניהם מזכירות וחיפוש מפעלים.
תקופת עין דור השלישית:
תקופה בה אצל אבא הפעילות בשיאה: ניהול טלדור, מזכירות ועיני הקהילה (קרן עין דור, נווה דור, המוזיאון ועוד). אצל אימא – העדיפות למשפחה והנכדים הם ממש חגיגה, המעבר מאמא לסבתא לווה בהרבה שמחה.
הבית החם לשני ושירה, עוגות ומאפים עפ"י בחירה, לכל נכד ונכדה וטרטור באוטובוסים כדי לא להפסיד אירוע או חגיגה.
וכך בהמשכה של אותה תקופה, מצטרפת אימא אל אבא בתל אביב לפעילותו הרבה.
תקופה זו הייתה בין היפות בחייהם, חיים מלאי פעילות, הצגות, אירועים ומופעים ואבא כהרגלו לא הפסיק לפנק ולהנעים לאמא את החיים. באותה תקופה גם מתהדק הקשר עם האחים, כי זאת יש להבין אמא היא בת למשפחה ברוכת ילדים, שבה היו שלוש בנות וששה בנים. אמא הייתה מאד קשורה לאמה ומשפחתה; וכך כאשר בשנת 47 נפטרה נתנה את שמה רחל- שרה לי כשריה.
תקופת עין דור הרביעית:
חיים שהשתבשו באחת כמו באִבְחָת חרב חדה עם ההודעה על אירוע מוחי לאבא בארץ גרמניה הזרה. אמא שהתעשתה אל אהוב ליבה לגרמניה מיהרה כך לפקח ולהקטין הסכנה.
עם חזרתם ארצה התחילו הטיפולים בבתי חולים; והחיפושים אותם הביאו עד למומחה כלי דם בהדסה. ואז הגיע הגרוע מכל.... מותו של אבי ריסק את אמי.... ישנם רגעים של קשיים ואף של חוסר אונים, זמנים בהם מתגלים אנשים בתושייתם ואומץ ליבם.
כאשר אבא ניפטר וביקשתי בבית החולים לברר, אמרת לי כי כך אבא רצה וכמו שחי כך גם את מותו הוא בחר.
השנים שאחרי היו זמן של זיכרון והאדרה לבכיר לבבה, זמן של אומץ ותבונה כדי להמשיך את החיים ולהשלים עם הבלתי נימנע.
שבע עשרה שנים בהם המשיכה את התמודדותה עד שבפתאומיות נדם ליבה
ולאחוריהן אמא אל אבא הצטרפה.
לנו המשפחה הערכה רבה לאנשים שתמכו, טיפלו וסעדו את אימא תקווה בשנותיה האחרונות.
לז'וז'י, פנצ'ו, אילן, רינת, סלים, צוות המרפאה ובעיקר לאן היקרה יהי זכרה ברוך שריה.