דפי הנצחה

מרים בן נחום לבית לווין ז"ל
7.11.1924 -
נולדה ב- 7 בנובמבר 1924, בת לאריה וחווה. גדלה בדטרויט- מישיגן,
בת בכורה למשפחה בת 10 נפשות, העוזרת רבות בגידול אחיה ואחיותיה. בגיל 15 הצטרפה מרים ל"שומר הצעיר" ולאחר שנה פגשה את מדריכה החדש דוריאן נימוף/ דוד בן נחום- שלימים הפך לבעלה.
מרים ודוד נישאו בשנת 1946 ובשנת 1947 נולד בנם הבכור דני. בשנה זו, לאחר שלא הצליחו לקבל "אישורים" לעליה ליגאלית לישראל- עלו לאניית תיירים וקפצו עם דני התינוק בחופי חיפה כשרק בקבוק חלב בידם ובגדיהם לעורם.כל שנותיה, למרות שהייתה היחידה ממשפחתה הגדולה שעלתה לארץ, מרים לא הצטערה על כך- בהיותה חלוצה ציונית, גאה האוהבת את ארצה.
במשך כל השנים שמרה מרים על קשר רצוף והדוק עם אחיה ואחיותיה בדטרויט והייתה הדבק המקשר בין כולם.
לאחר שעלו ארצה גרו מרים ודוד בתקופה הראשונה בנחלת יהודה. מרים עבדה בתחנת משטרה בריטית בצריפין, כשהיא מנצלת את נגישותה למסמכים מסווגים ומבריחה מסמכים ומפות לראשי ההגנה ושוקולד כה נדיר- לילדים.
בשנת 1948 היו מרים ודוד בין מקימי קיבוץ עין דור.
מרים עבדה רוב השנים בחינוך כמטפלת מסורה שגידלה דורות של ילדים- הזוכרים לה, מעבר לטיפולה החם- את סיפוריה ושיריה המיוחדים.
במהלך השנים התרחבה המשפחה ונולדו אלישע, רחלי, טליה ויזהר.
מרים היתה ידועה גם בזכות היותה אופה מחוננת שכל המשפחה והחברים נהנו מתוצרתה- והדטרויטים עלו לרגל להנות מפאי הלימון המפורסם שלה.
במהלך 61 השנים בעין דור עבדה מרים גם בלול וב"טיפול חולים", אך רבים יותר זוכרים את קולה המרעים ברמקול בטלדור במבטא אמריקאי כבד- בשנות עבודתה כמזכירה.
בשנים האחרונות, למרות הנסיעות המרובות לדיאליזה והבריאות הרופפת, לא ויתרה מרים על זכותה לעבוד. מתוך רצון להיות בחברת אנשים ולתרום את חלקה במאמץ, עבדה מרים בדורלי ככל שיכלה.
ביתם של מרים ודוד היווה לאורך כל השנים מרכז חם ואוהב למשפחתה הענפה, כמעט בכל יום ניתן היה לראות בביתם חלק מילדיה ומ- 15 נכדיה המבלים עימם בשיחה, בהקשבה לסיפור, באכילת ממתקים או במשחק רמי קוב.
עד יומה האחרון ממש היוותה מרים מופת לאישה לוחמת, אשר חרף כל מגבלותיה הרפואיות ניהלה בית מלא חיים עם סדר יום מגוון בקריאה, משחקי ברידג',מפגשים ב"פרלמנט" וקשר חם וקרוב עם משפחתה וחבריה הרבים בקיבוץ. בשנה האחרונה טיפלה בה ליסה במסירות רבה, בעדינות ובאהבה הדדית. כולנו מודים לה על כך. "יהא זכרה ברוך"

לאמא נתחיל מהסוף.

מותך לא בא עלינו במפתיע, הוא הלך והסתמן לעינינו לאיטו כבר זמן מה: ריבוי מחלות, כאבים, קשיי תנועה ותקשורת מסתעפת והולכת עם שירותי בריאות ורפואה.

לא במפתיע אך מפתיע מאד הדבר הוא האופן בו חיית מבעד לסבל; אופטימית הרואה בכל צרה חדשה דבר זמני ובר תיקון, עקשנית לנהל חייך ולא לוותר על עיסוקים (עבודה, קריאת ספרים, הליכה למועדון ושמירת הקשר עם הגולה) אמיצה בניסיון להיות עצמאית ובהחלט צלולה.

זה היה שבוע קשה, השבוע האחרון. כאביך, חרדתך, פתיעתך נוכח המצב החדש הזה שלא דווח לך כלל על היתכנות קיומו. אך ראינו מבעד ליסוריך אהבה גדולה, קבלת גורל, הבעת תודה על נוכחותנו ופרידות יפות. "לילה טוב" שבת ואמרת לנו "לילה טוב" והלכת לך בבוקר של שבת, אל תוך הלילה שלך.

אולי אל אבא. אולי אל יקיריך בדטרויט שכל כך כל כך אהבו אותך.
לאמא לא היו חיים קלים. אחות הורית בכורה במשפחה קשת יום שנאבקה על קיומה. פעם כשחזרה מבית הספר נתבשרה שאחותה נכוותה קשות ונפטרה ונראה כי באיזשהו אופן טראגי לקחה את הדבר על מצפונה עד סוף ימיה – חרדה ודאגנות יתר ואחריות קיצונית הותירה לנו לילדיה, מי יותר ומי פחות.

בהיותה בת למשפחה מרובת ילדים נאלצה להסתפק במועט. גם בחייה בשנות ה-40 וה-50 נאלצה להסתפק במועט (כמו כולם). כך או כך תמיד שפעה אלינו דאגה ואהבה. וכה התייסרה בכשלונותינו וכה התגאתה בהצלחותינו.כל כך הזדהתה עם מצוקותינו- ולו הקטנות- ששכחה את הדברים הקשים והכואבים שהיא עצמה עוברת.



אמא-

כמו ראש שבט, את יושבת לך בכורסת הפלאים המתכווננת שהייתה כס מלכותך בשנים האחרונות. מקבלת את פני הבאים- ילדים, נכדים, בני ובנות זוג. כולם עולים לרגל. השבט מתקבץ. ערב חג, יום הולדת או יום שישי רגיל- מתכננים את האירוע הבא: נסיעה משפחתית לירדן, טיול שנתי בחיק הטבע עם ארוחה כיד המלך. בארוחות ליל שבת בחדר האוכל מחברים שולחן ועוד שולחן ועוד שולחן, ואת יושבת לך בראשו בקלנועית הקומפקטית, מביטה קדימה בגאווה והרבה נחת, וליבך מלא.

לפני שנה קיבלת את ליסה כמטפלת. אימצת אותה כבת ודאגת לה לפחות כמו שהיא דאגה לך.

השנים הקשות חישלו את אופייך והקשיחוהו. זה היה צו השעה , כך שרדת את העשורים הראשונים לחייך. בעשורים האחרונים התרככת : מי יעיד על כך יותר מחמישה עשר נכדייך ונכדותייך שכולם זכו ממך לאהבה גדולה ואף ידעו להחזירה לך.

ונסיים בהתחלה. 12 שעות לאחר לכתך נולד לך נין ראשון, בן לאילה ודני, ובאורח סמלי כל כך הולך ונמשך ממך מהלך הדורות. כמה חבל שלא זכית ליהנות גם ממנו.

אנו יודעים כמה צר לאחייך ואחיותייך בדטרויט- לפרידה לברי למייק לפיליס ולסיליה בשמעם על לכתך. ולנו צר, צר מאד מאד נפש אמיצה, דואגת ואוהבת.

נוחי על משכבך בשלום לצד אבא, באדמת המקום שאהבת כל כך.




בשבילנו, הנכדים, סבתא מרים הייתה יותר מסבתא. היא הייתה גם מקום. הבית של סבא ושלה היה הזירה לרבים מזכרונות הילדות של כולנו: המשחקים על השטיח עם סבא וסבתא, הסיפורים, ממתקים לרוב, שולחן מקושט עם מתנות לחג והדשא, שהיה מגרש חניה לאופניים ומגרש משחקים עבורנו.

אי אפשר היה להיכנס אל הבית של סבתא מבלי להגניב מבט שמאלה, לראות את המבט שלה, מצפה לראות מי הגיע. מניחה ספר, תשבץ או שלט טלוויזיה בשביל לקדם אותנו בנשיקה וחיוך אוהב. הבית שלה תמיד היה צפוף, אבל נדמה שאף אחד אף פעם לא התלונן כשהיה צריך ללכת להביא כיסא מתקפל מהמחסן הקטן.

הלמון פאי המפורסם של סבתא היה אינדיקציה מדויקת לגדילה- הקטנים אוהבים רק את הקצף, אלה שבאמצע אוכלים את כל העוגה, והגדולים מסתפקים בבצק ובמילוי הצהוב הלימוני.
הרבה תמונות פזורות על הקירות והמדפים בבית: אנחנו בזמנים שונים, בהרכבים שונים, בתלבושות שונות. תמיד מחובקים ומחויכים ותמיד סבתא נמצאת בקדמת התמונה. רק לפני פחות מחודש נוספו אליהן תמונות עדכניות של משפחה חמה ומאושרת.

הבטתי אתמול בתמונות ישנות יותר ופחות באלבומים של סבתא. ברוב התמונות היא מקפיצה נכד על הברכיים, שרה ומחייכת. התמונות האלה לא משקרות, לסבתא תמיד היה פנאי אלינו, ותמיד היה גם נכד מספיק צעיר בשביל להקפיץ על הברכיים ולשיר לו "חתול מיאו", בזיוף חינני.

בני הדודים העירוניים זוכרים את הלילות הטובים בבית של סבא וסבתא- את דלת ההזזה מהעץ שהייתה נסגרת עם לילה ונפתחת בשקט בשקט בשעות בוקר מוקדמות מזמינה אותם לצאת בעקבות קול הזמזום הנעים של סבתא שכבר שותה לה קפה במטבח ומתחילה להכין את ארוחת הבוקר.

אחד הטקסים החגיגיים האהובים עלינו היא ההתכנסות המשפחתית בבית של סבתא וסבא בשבת של חנוכה, האורות כבויים מלבד הנרות שבחנוכייה, וכולם שרים- לאט, בשניים או שלושה קולות ובמבטא אמריקאי מודגש את כל שירי החג שאנחנו מכירים, ויש לא מעט כאלה.

ממש עד הסוף, סבתא זכרה הכל על כל אחד מאיתנו- ימי ההולדת, שלנו, מה אנחנו עושים ואיפה ואילו ממתקים אנחנו הכי אוהבים. תמיד מתעניינת ומתעדכנת, שמחנו לשתף אותה בקורותינו בלימודים, בצבא בעבודה ובכלל, ושיחות הטלפון עימה (שתדירותן רק הלכה וגדלה עם השנים) נפתחו תמיד ב"הי חמוד/ה" במבטא אמריקאי כבד ובטון הנעים כ"כ שלה, והסתיימו ב"אני אוהבת אותך מאוד מאוד".

סבתא מרים הייתה עמוד התווך של המשפחה. העוגן שאנחנו מטילים במים ידידותיים כשהזרמים של החיים לוקחים אותנו למקומות שונים. אנחנו חבים לה את הקשר הטוב שיש בינינו, בני הדודים, משפחתיות מיוחדת ויפה שצריך להמשיך ולטפח. למעננו, למען הורינו, ולמען זכרם של סבתא וסבא.

סבתא, אנחנו אוהבים אותך מאד, ומודים על כך שהספקנו להגיד לך את זה עוד כשהיית איתנו. נזכור אותך תמיד בלבבותינו, בבואנו לכאן ובלכתנו בדרך.

נוחי על משכבך בשלום. הנכדים.