דפי הנצחה

יהודית (גישן) פופר
בת ישראל ואמיליה שפיצר
נולדה: 29.8.1921
נפטרה: 23.5.2005
אשתו של: (גושו גישן), צבי פופר
אמא של: גלית, יפתח,
סבתא של: בן, מאור, גידי ומאיה חולי
איתם ומילי סנה.



יהודית נולדה ב – 1921 בעיירה קטנה במזרח גרמניה. אביה היה רופא אהוב ומקובל . אמה היתה נוצריה שהתגיירה. בבית שררה מאז ומתמיד אווירה של גאווה יהודית, לא דתית.

יהודית כותבת: "היתה לי ילדות מאושרת, אהבתי לעבוד עם אבי בתיקון מכוניתו, בגינה או בהכנת עצים להסקה. בערבים עזרתי לו במרפאה. למרות שאמי סבלה מכאובים שונים וחלתה בדיפרסיה – דמותה חרותה בי כאדם שמח, חופשי ופתוח".

ב – 1933, עם עליית היטלר לשלטון, השתנו חיי המשפחה מן היסוד. בין יום הצטרפו כל ילדי הכיתה לנוער ההיטלראי והחלו התנפלויות על אחיה הקטן. בגיל 12 נאלצה לעזוב את בית ההורים כדי לעבור ללמוד בבי"ס ציוני בברלין.

ב – 1935, כשהיא בת 14 בלבד, עלתה ארצה לבדה ולמדה שנתיים בבי"ס חקלאי בן שמן.

בבן שמן הקימה – עם עוד 6 חברים – "תא" של השומר הצעיר. עם סיום הלימודים עברה לירושלים ויחד עם חברים הקימו קומונה עירונית שרוב חבריה הצטרפו ב – 1940 לקיבוץ א"י ו' (לימים עין דור).
ב – 1942 אחרי שנתיים של פעילות בירושלים החליטה להצטרף לקיבוץ ג'(כיום חצור).

יהודית כותבת: "חיי התרבות והחברה בקיבוץ היו עשירים וסוערים וענו על כל ציפיותי. הקשיים הפיזיים לא הפריעו לי".
ב – 1945 החליט הקיבוץ לשלוח אותה להכשרה בהוראה בסמינר הקיבוצים, כדי ללמד את קבוצת הילדים הראשונה. בעיות בריאות קטעו את עבודת ההוראה ובמשך השנים הבאות מלאה תפקידים רבים בחצור ובקבה"א.
בין היתר נבחרה לבית הדין של התנועה.

ב -1962 קיבלו יהודית וגושו את גלית לאימוץ ושנתיים אחר-כך את יפתח. אושרם הרב נקטע עם מותו הפתאומי של גושו ב -1967 . כעבור 6 שנים התקשרה עם צבי ועברה אליו לעין דור.



על כך היא כותבת: בגיל 52 קשה להתחיל מחדש אבל הפסדתי קיבוץ והרווחתי משפחה" . בעין דור חינכה, לימדה באולפן ועבדה במרכז הלימודי של המוסד למעלה מ-20 שנה.

ב -1998 היא כותבת: "עדיין אינני מרגישה את "משבר ההזדקנות" ... למרות הקשיים בחיי אני חיה תוך הרגשת משמעות בכל מעשי"...



אמא!

כל כך קשה לי לדבר אליך כאילו שאת לא איתי! את הרי כל כך חיה בתוכי ובתוך כולנו.

כל החודשים האחרונים כשהיית חולה דיברנו שתינו וסיפרת לי פעם ראשונה על כל המכאובים והפחדים כשרצית כל כך ילדים ולא יכולת וכל פעם אמרת שמשפחה זה דבר הכי חשוב שיש כמה אושר הנכדים הביאו לחיים שלך.

את שהיית מחנכת בלב ובנשמה הסתכלת עליהם כל יום בפליאה מחודשת.

אמא אני חושבת שכל מה שלמדתי ממך תמיד ילך איתי. והלוואי שאת שמחת החיים והאופטימיות שלך אני אוכל לאמץ לי תמיד.

בזמן האחרון כשכבר היה לך קשה דאגת כל הזמן שאנחנו כולנו נהיה בסדר וחזקים.

אנחנו מבטיחים לנסות.

הנכדים ביקשו להגיד לך סבתא יהודית אנחנו אוהבים אותך וכבר מתגעגעים אליך למשחקים ולבילויים איתך ושתשמרי על עצמך למעלה.

אוהבת אותך תמיד תמיד

גלית
נולדתי ב- 1921 בעיירה קטנה בחלק המזרחי של גרמניה. אבי היה רופא אהוב ומקובל במקום זה. יחד עם אחי הצעיר גדלתי בבית מרווח עם חצר וגינה משלנו, בסגנון חיים צנוע, אך ללא דאגות פרנסה. אימי הייתה ממוצא נוצרי, אך היא התגיירה מרצון וגם לפני נישואיה התפעלה מן העם היהודי ומרמתו התרבותית והמוסרית הגבוהה. שני אחיה נפלו כטייסים במלחמת העולם הראשונה ופרט לסבא וסבתא לא היו לנו קרובים נוצריים.

בבית שלנו שררה מאז ומתמיד אווירה של גאווה יהודית, לא דתית. אבי הצטרף עוד כסטודנט להסתדרות הציונית ואימי הזדהתה עם רעיונות אלה בכול לב. התכנית "שאנו נעלה לפלשתינה ונהיה שם איכרים" היתה חלק חשוב בהווית חיי מהגיל הצעיר ביותר. תכנית העלייה של המשפחה נדחתה כמה פעמים מסיבות שונות ורק ב-1938היא הוגשמה.

בעיירתנו כמעט לא היו יהודים. אמנם חיו בה כמה משפחות יהודיות דתיות, אך לא היה לנו קשר אתן, כי בני משפחות אלה היו זקנים וללא ילדים. רק למשפחה אחת היו 3 ילדים קטנים ושררה ידידות קרובה בין שתי המשפחות שלנו. ואני, הבוגרת בין הילדים, הייתי כבר בגיל צעיר "הגננת" של הקטנים. את כל החגים היהודיים חגגנו במסגרת של שתי המשפחות בדפוסים מסורתיים, אך ללא תפילות ובית כנסת ובעיקר אימי עיצבה את דפוסי החגים. בכול ערב שבת הדלקנו נרות ואכלנו ארוחה חגיגית ואחריה אבי היה קורא לי מתוך הספרות היהודית. זוכרת אני את קריאת סיפורי בראשית בגרמנית, את הסיפורים החסידיים של י.ל. פרץ, שירים של היינה ועוד מאוצרות התרבות היהודית. עד היום אני אסירת תודה להוריי על כך שהם חסכו מאתנו את הדילמה בין יהדות ונצרות וגם הצליחו להקנות לנו יסודות של תרבות יהודית ורגש של גאווה לאומית ברוח חופשית.

היתה לי ילדות מאושרת ויש אין סוף סיפורי זיכרונות המאשרים תחושה זו. היחסים עם שני הוריי היו מאוד טובים, למרות, ואולי בגלל, השוני הרב בין שניהם. אבי היה אדם שקט, מסור לעבודתו, אוהב טבע ועבודה פיזית ומעל לכול את 2 ילדיו. אהבתי מאוד לעבוד יחד אתו בתיקון המכונית שלו, בגינה שלנו, בהכנת עצי הסקה לחורף. בערבים שמחתי לעזור לו במרפאה, בהכנת תחבושות לחיטוי, ברישום בכרטסת החולים, ועוד. אימי הייתה שונה מאוד, היא הייתה ציירת, אדם פתוח וקושרת בקלות קשרים עם בני אדם. היא התעניינה בפסיכולוגיה, ועסקה בכתיבה ובציור. למרות שאני יודעת שהיא סבלה ממכאובים שונים ובגיל יותר בוגר חלתה בדפרסיה - דמותה חרותה בי כאדם שמח, חופשי ופתוח.

בימי א', כשהמרפאה הייתה סגורה ולא הלכנו לבית הספר, היינו יוצאים בקיץ כמעט באופן קבוע לבילוי של יום בחיק הטבע. היינו לוקחים צידה לכול היום, נוסעים אל האגם בו היתה לנו סירת מפרשים ומפליגים למשך כל היום. בימות השבוע יצאנו יום-יום לפנות ערב באופנוע של אבא לשחיה באגם שליד עיירתנו. בחורף עסקנו בגלישה בשלג ובטיולים ביערות.

בבית הספר הייתי הילדה היהודיה היחידה, עד שכעבור שנתיים אחי הצטרף אליי. היו לי יחסים מצוינים עם הילדים הגרמנים בכיתה וברחוב ועד גיל 12 לא הרגשתי שמץ של אנטישמיות. חברתי הטובה ביותר היתה רות, בת הסנדלר השכן ומגיל שלוש עד שנפרדו דרכנו בגיל שתים עשרה היינו צמד בלתי נפרד. את השעות לפנות ערב בילינו עם ילדי הרחוב במשחקי מחבואים, תופסת, כדור רגל וכו'.

ב- 1933 עלה היטלר לשלטון בגרמניה וחיי השתנו מן היסוד. כבר באחד באפריל ( 1933 ביום החרם הכללי) עמד בחור נאצי (S.A.) לפני ביתנו ובידו שלט ענקי, עליו כתוב: "מי שמשתמש בשרותו של יהודי - בוגד במולדת". לפני כל העסקים היהודיים ברחבי המדינה ניצבו אנשי ה-ס.א. ביום זה עם שלטים בידיהם. זה היה יום החרם, תחילת האנטישמיות המאורגנת בגרמניה. למחרת הנאצים אסרו את אבי ובתואנות שווא החזיקו אותו עצור במשך חודש ימים במחנה ריכוז. ערכו גם חיפוש בביתנו, אך לא מצאו חומר חשוד, פרט ל- 4 כרכים של ספרי ילדים בכריכה אדומה, שנחשדו "כספרים קומוניסטיים" והוחרמו.

בכיתה שלי בן יום כל הילדים (פרט לחברתי, רות) הצטרפו לנוער ההיטלראי. החלו לשיר את השירים הנאציים, שהמזעזע שבהם הסתיים בפזמון "כשדם היהודים יותז מן הסכין, הכול ילך כפליים טוב".

החלו התנפלויות על אחי הקטן ואני נחלצתי לעזרתו. היות והייתי ילדה חזקה התכתשתי עם המתנפלים והצלחתי לא פעם להציל אותו ממכות. בחודש יוני, בחג של יוהנס הקדוש, כל בית הספר התאסף בלילה במגרש הספורט סביב מדורה ענקית ופתאום כל הקהל פרץ בשיר האיום ההוא. ברחתי מן המקום בבכי וכשהגעתי בריצה הביתה, הודעתי להוריי שלא אדרוך עוד על סף בית הספר, (שנקרא על שם אדולף היטלר). עוד באותו הלילה הוריי החליטו שאלמד בברלין בבית הספר הציוני ע"ש תיאודור הרצל. וכך ,בגיל 12, התחיל פרק חדש ומשמעותי בחיי .

עזבתי את בית הוריי וגרתי בברלין אצל משפחה שלא הכרתי, אך נקלטתי בתוכה במהירות רבה. נפתחו לפני אופקים חדשים בקרב ילדים יהודיים, בעלי השקפה דומה לשלי. הצטרפתי לתנועת נוער ציונית חלוצית ובמסגרת הפעולות שלנו באתי במגע עם עולמות רוחניים שלא ידעתי על קיומם.

ידעתי עברית עוד מתקופת הלימודים עם מורה פרטי ועם אבא בעיירה שלנו והשתלבתי בקלות בלימודי העברית המוגברים בביה"ס. בגיל 14 נאלצתי לסיים את לימודיי בברלין, כי הנאצים אסרו על בתי הספר היהודיים ללמד מעל כיתה ח'. בתקופה זו עליית המשפחה ארצה התעכבה בגלל הסבתא הנוצריה שהיתה חולה במחלה סופנית ואי אפשר
היה להשאירה לבד. הוחלט איפוא, שאני אעלה ארצה לפני כולם ואלמד בבית ספר חקלאי, כי כל עתיד המשפחה היה מכוון למעבר לחקלאות. (אבי טען שיש מספיק רופאים בארץ, אך חסרים עובדי אדמה).

ב- 1935 בגיל 14 , עליתי אפוא לבדי לפלשתינה ולמדתי שנתיים בביה"ס החקלאי בן שמן. שוב עולם חדש ועשיר מכל הבחינות. בתקופה זו אנחנו, 7 נערים, ביניהם גם זאב גזית, רפי הורוביץ, רות ואלי פרוינד ייסדנו את "תא השומר - הצעיר" בבן שמן. על התנועה ידעתי אז רק שהיא מחנכת לחיי קיבוץ ושזאת "תנועת הנוער הציונית-סוציאליסטית העקבית ביותר". קיימנו פעילות השכלתית עצמאית ענפה בסיועו של יעקב פרוינד (ידידי), אחיו של אלי, שהיה אז פעיל בירושלים. בתקופה זו החלטתי שאלך לקיבוץ. הוריי, שהיו עדיין בגרמניה, קבלו את החלטתי בהבנה ובהסכמה למרות שידעו שפירוש הדבר הוא ויתור על תכניתם ללכת להתיישבות חקלאית פרטית.

למזלנו הוריי ואחי הספיקו לעלות ארצה בסוף 1938, יום אחד אחר מות סבתי. הם שכרו דירה בגבעתיים ואבי עבד שם כרופא עד יום מותו ב 1960. אני בתקופה זו כבר הייתי עצמאית בירושלים ולא עלה על הדעת שאגור עם הוריי, אך ביתם היה לי בית. מגיל 12לא גרתי עם הוריי, אך דבר זה לא פגם בקשר הקרוב בינינו. אחר מות אבי, אמי עברה לגור לקיבוץ חצור ונפטרה שם בשיבה טובה. אחי, אחרי שנות פלמ"ח ובריגדה היה למהנדס יצור שעבד רק בתנועה הקיבוצית והקים משפחה, הכוללת 2 בנים ובת, במעגן מיכאל. אחי הקטן- הגדול, נפטר לפני 8 שנים ממחלה ממארת.

עם סיום הלימודים בבן שמן עברתי בגיל 16 לירושלים "כדי להכיר את התנועה בעיר" וגם כדי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת לפרנס את עצמי לבד. עבדתי בעיקר בטיפול בגינות פרטיות של עשירי רחביה וקיבלתי כעובדת מקצועית כבר 40 גרוש ליום עבודה. בירושלים התרכזו אז חברי התנועה מבן שמן ובגדוד הבוגרים, גדוד "עין שמר" היו גם לא מעט חברים מהתנועה בחו"ל שהמשיכו את לימודיהם באוניברסיטה בירושלים.

החלטנו איפוא להקים קומונה עירונית בדירה שכורה בנחלת אחים. בין 10 חבריה היו משולם גרול,יהושוע אפרון, זאב גזית, שהיה החבר שלי עוד מימי בן שמן, נוח טוניק, רפי הורוביץ, יצחק אנגלר, יוסף זיו ואני, רובנו היינו פעילים בתנועה ועבדנו בעבודות שונות לפרנסתנו, או למדנו. חיינו בקומונה על בסיס של שיתוף מלא וחלוקה של עבודות הבית בינינו. הווי החיים בחבורה המגוונת היה עליז ומלא עניין.

כשב- 1940 הוקם קיבוצנו, קב' א"י ו', בהדר, רוב החברים הירושלמיים הצטרפו אליו. רק אריה רוזנפלד ואני נשארנו להדרכה בירושלים. בשבתות ביקרנו "בבית", בקיבוץ בהדר. בתקופה זו הישוב עמד בפני הסכנה של פלישת הכוחות הגרמניים לארץ ולקראת שעת חירום זו הקיבוץ בחר ב- 3חברות למילוי התפקידים המרכזיים, במקרה של גיוס כל הבחורים לחזית. יעל כספי נבחרה למרכזת משק, חיה גזית למזכירה ואני (למרבה הפלא) לגזברית. (כשהצטרפתי ב- 1973 אל צבי בעין דור, אמרתי בצחוק שאני באה כדי לדרוש את מימוש ההחלטה...)

אחר שנת פעילות בקן ירושלים החלטתי, מסיבות פרטיות, לעבור לקיבוץ ג' בראשון לציון, אך על פי "צו התנועה" נאלצתי להישאר עוד שנה בתנועה כפעילה במזכירות ההנהגה הראשית בת"א.

ב- 1942 הגעתי לקיבוץ ג', בו היכרתי אז 3 חברים בלבד. לא היה קל להיקלט, אך ידעתי זאת מראש ואט אט מצאתי את מקומי בתוכו. עבדתי בגינת הנוי בחצר הקיבוץ הצפופה ב"ראשון", עם הילדים הראשונים של הקיבוץ (כולל יעל קדר, שהוריה הביאו אותה כל בוקר מ"נחלת" ל"ראשון"). בבית החרושת לריבה בגבעת ברנר ובתור מכונאית במחנה הצבאי בבית-נבאללה ואח"כ במוסך של פורד בתל אביב.

חיי התרבות והחברה בקיבוץ היו עשירים וסוערים למדי והם ענו על כל ציפיותי. הקשיים הפיזיים, כגון מגורים באוהל, לא הפריעו לי, הזדהיתי בכול לבי עם הקו הקיצוני בענייני שיתוף וסגנון חיים, כגון קומונה א' שיתוף בשעונים, אי עישון וכו' והרגשתי שאני מגשימה את האידאלים החשובים לי. ב- 1945 הקיבוץ החליט לשלוח אותי להכשרה להוראה בסמינר הקיבוצים, כדי ללמד את קבוצת הילדים הראשונה של הקיבוץ. גם בסמינר, על שפת הירקון, גרתי באוהל ונהניתי מאוד מן הלימודים, בעיקר מלימודי הטבע אצל הדוד יהושוע (מרגולין). בינתיים התהדקו הקשרים ביני ובין גושו (בעלי המנוח) ועם סיום לימודי החלטנו "להיכנס לחדר משפחה" (לא להתחתן, חס וחלילה, כי ראינו בחתונה אצל הרב כניעה לכפייה דתית) אך חדר פנוי לא נמצא, כי בינתיים, ב1947-, קיבוץ ג' עלה על הקרקע בחצור ועדיין לא הוקמו צריפים רבים. התחלנו איפוא בבוקר להקים לעצמנו סוכה מחבילות קש וכשגמרנו בערב את הקמתה, "נכנסנו לחדר משפחה" ללא טקס וללא קרואים. כך הרגשנו, כך היה לנו טוב...

התחלתי לעבוד עם קבוצת הילדים הראשונים בתקופת "המאורעות", שפרצו אחרי החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר. לילה לילה הותקף הקיבוץ ע"י כנופיות ששהו בכפרים הערביים סביבנו ולטיולים עם הילדים אפשר היה לצאת רק בליווי שומר עם נשק. עם הקמת המדינה ב-ה' באייר תש"ח 15.5.1948 פרצה מלחמת השחרור תוך זמן קצר הגיע הצבא המצרי עד אשדוד והתבצר במרחק 4ק"מ בקו אוויר מחצור. הוחלט להוציא מיד את הילדים לפינוי ונאלצתי לצאת יחד איתם לחצי שנה לבית ספר בחולון.

בגלל בעיות בריאותיות בהריון הצטרכתי להפסיק את עבודתי עם קבוצתי ובמשך כ 10 שנים לא חזרתי מאותן הסיבות להוראה בכיתות היסוד. עברתי 10 הפלות ובכול השנים האלה עבדתי כמורה ומדריכה עם נוער. תחילה עם חברת הנוער ההונגרית, שהקימה את קיבוץ דביר, אח"כ עם כמה אולפנים לעברית ואחרי זה במשך כמה שנים כמורה ומדריכה של קבוצת ההשלמה של קיבוץ חצור, מן התנועה בצרפת.

יצאתי לשנת פעילות במפ"ם בת"א ועבדתי עם מחזורים אחדים של המכון למדריכי חו"ל. קבוצות אלה (באחת מהן הייתה גם אסתר קלדר) באו לחצי שנה לקיבוץ ואח"כ החברים חזרו להדרכה בארצותיהן.

בשנים אלה מלאתי בחצור תפקידים שונים כגון ריכוז ו. תרבות, ריכוז ו. חברים, ועדת חינוך ועוד. באחת הוועידות של הקבה"א נבחרתי לחבר השופטים של בית הדין של התנועה. (היום, המוסד העליון לבוררות). בלימה מקובר מעין החורש היתה "אם בית הדין" ועם פרישתה מן התפקיד היא הציעה שאחליף אותה, מלאתי את התפקיד "אם בית הדין" במשך 2 קדנציות של 4 שנים אחת עד סמוך לבואי לעין דור. בתוקף תפקידי הייתי גם חברת הועד הפועל של הקבה"א.

רק ב- 1960 החלטנו לחדול מן הניסיונות להביא ילד לעולם וחזרתי לעבודה בכיתות היסוד. כעבור שנתיים זכינו לאמץ את גלית, תינוקית בת יומיים. היינו מאוד מאושרים איתה וכדי שהיא לא תגדל כבת יחידה, אימצנו כעבור שנתיים את יפתח, שהיה כבר בן - 5 . אושרנו הגדול עם הילדים נקטע ב- 1967 ע"י מותו הפתאומי של גושו מהתקף לב. נותרתי לבד עם שני הילדים הצעירים ועם הבעיות הקשות שנבעו מגורלו המיוחד של יפתח.

התחלתי לעבוד במזכירות הטכנית והמשכתי בעבודה זו 6 שנים, עד שהתקשרתי עם צבי ועברתי אליו, לעין דור. לא היה קל לעבור, אך שמחתי שצבי מעין דור, שהרי זה היה "הקיבוץ שלי" ורבים מן הוותיקים קיבלו את בואי בשמחה. בגיל 52 קשה להתחיל מחדש גם חיי משפחה וגם חיים קיבוציים. בתחום המשפחתי היו בצד השמחה על האפשרות להתחיל עם צבי חיים משותפים, גם קשיים לא מעטים על רקע של מנטליות וגורל כה שונים. אט אט התגברנו עליהם. הרווח המידי היה בהרחבת המשפחה. מרים ושולה ומשפחותיהן קיבלו אותנו יפה מאוד וגם עם 2 האחיות של צבי נוצר קשר מידי.

בתקופה זו לא פעם ערכתי את המאזן שלי בצורה כזו: הפסדתי קיבוץ והרווחתי משפחה. הן את "חצור" הקמתי מהתחלה וכאן הצטרפתי לקיבוץ קיים... חצי השנה הראשונה, בה עבדתי במטבח עזרה לי מאוד מבחינה חברתית ואחרי זה, לפי תביעתו של אריה קלדר, נכנסתי מחדש לעבודה בכיתות היסוד.
עבדתי 3 שנים בקב' "אילנות" ואח"כ ב"אורנים" עד שבני "אורנים" עברו למוסד וייסדו את קבוצת "עלומים". אחרי מחזור אחד של אולפן לעברית (הכיתה של סרג' ופייר), התחלתי לעבוד במרכז הלימודי של המוסד. מאיה פרייס קלטה אותי יפה מאוד בתחום החדש ובמהרה נוכחתי שעבודה זו מאוד מתאימה לי. מצד אחד הרי כמורה בכיתות יסוד צריך "לדעת את הכול" ומאידך אני אוהבת ילדים ואוהבת לעזור. על רקע זה אין זה פלא שאני עובדת בעבודה במרכז הלימודי כבר למעלה מ- 20 שנה ומוצאת בה עניין וסיפוק עד היום, תוך שיתוף פעולה מצוין עם שותפי הצעירים. כך נכנסו חיי בעין דור אט אט למסלול סביר מבחינת העבודה ומבחינה משפחתית.

בינתיים גלית בגרה והתחתנה ויחד עם פיפה העשירה את חיינו בשני נכדים חמודים. הקשר עם ילדיי ובעיקר עם הנכדים והנינים הצעירים הוא משמעותי ביותר עבורי. לשמחתי הקשר הוא הדדי וגם אני יכולה לתרום משהו לחייהם.

בתחום החברתי אני יודעת שיכולתי לתת יותר. תחילה הסתייגתי מכול הצעה לפעילות משמעותית "כי אני חדשה כאן" ואח"כ מצאתי את אפיק העבודה החינוכית כמספק ומתאים ליכולתי בתקופה זו. התפקידים שמלאתי בקיבוץ אינם מעידים על מעורבות חברתית, אלא יותר על יחס של אימון כלפי. ריכזתי במשך 8 שנים את ועדת סל"ע, כיהנתי בועדת חברה וריכזתי אותה בתקופת ביניים. מאז שרפי שלו נפטר אני מנהלת את תור הוותק בקיבוץ. יחד עם יוקי קיבלתי את האחריות על הוצאת דפי הזיכרון ואני ממשיכה בתפקיד זה בינתיים לבדי. ב- 1983 הוצאתי ביזמת חנה מירון את האוגדן "אורחות חברה" ובו ריכוז של הנוהל והנוהג שהתגבש עד אז בקיבוצנו. מצאתי עניין רב בעיסוק זה וחבל שלא נמצאה דרך לעדכן את האוגדן בהתאם להחלטות החדשות.

בקיבוץ אני מרגישה יחס של חיבה והערכה מצד רוב החברים והעיקר - אני אוהבת את הקיבוץ ואת חבריו וגאה להשתייך אליו. בדאגה ובחרדה אני עוקבת אחרי התהליכים העוברים על חלק מן הקיבוצים ובראש וראשונה על "חצור". היום אני מאושרת שאני חיה כאן ומקווה שאנו נישאר "קיבוץ לתמיד". אך גם אם לא, אני יודעת שלעולם לא אצטער על שהייתי שותפה פעילה בהקמת ישוב חדש במולדת ובניסיון הרציני לממש אידאלים של חיי שיתוף ושוויון, למרות שבתחום זה חלו שינויים רבים מאז ימי קומונה א'.

משום מה אני עדיין לא מרגישה את "משבר ההזדקנות". אני מודעת לירידה מסוימת בכושר, אך הדבר נראה לי טבעי ולא מתסכל. ירידה זו מאפשרת לי לחיות במצפון שקט "יותר בנחת" ולהנות באופן יותר מלא מן הדברים שאני אוהבת אותם, לימוד, קריאה, טיפול בצמחים, בנכדים ובנינים וחיים שלווים וסגורים יותר בתוך המשפחה, תוך עניין בכול אשר קורה בקיבוץ והשתתפות במרבית פעולותיו.

למרות שעברתי תחנות קשות בחיי האישיים, חייתי תוך הרגשת משמעות בחיים. אני מאחלת לבני, לנכדי וניני שגם הם יזכו, בדרכם הם, לתחושה כזאת בחייהם.
(25.3.1998)