דפי הנצחה

מנדי הירש

נולד: ב' ניסן תר"פ 21.03.1920
נפטר: יד' אייר תשנ"ט 30.04.1999

בעל של עמליה ז"ל
אבא של: איריס, יגאל ועדנה.

בעל של נאה
אבא של: רוני יעל ומיכל.

סבא של: ניצן, לירון, אורן, צבי, דב, רותם, לב, אלון, ניר, ליאור, ערן, עמליה, יונתן, איילה, טל, אופיר ועמרי.

סבא רבא של: ברק


דברים לזכרו שנאמרו בלוויה

הכרתי את מנדי ומשפחתו מאז כיתה א'. משפחתו היתה
ברוכת ילדים ודלת אמצעים ולא יכלה לתת למנדי, למצות את
כל האפשרויות שהיו טמונות בו. בגיל צעיר נאלץ לצאת לעבוד.
הפיצוי החשוב ביותר עבורו ועבורנו היה הקן השומרי שהיה
לבית חם, שחנך אותנו לערכים חלוציים ואנושיים,
לציונות ולסוציאליזם. שם למדנו והתפתחנו. 4 אחים ואחות,
חיו בארץ, כעת נשארה חנה אחותו-חברת עברון-שהוותה
לנו מופת לעוז רוח ונחישות דעת.

כשהתארגן גרעין העליה - היה מנדי בין ראשוניו ויחד עם חלק
מחברי קבוצנו והתנועה, עלה בדרך קשה, תוך עינויים שנחלץ
מהם והגיע כמעפיל ב- 1941 למחנה המעפילים עתלית.

את חברתו עמליה הכיר עוד בהכשרה. כשעלינו ארצה,
והשתחררנו אחרי שנה וחצי, הקים אתה משפחה. איריס,
בתם הראשונה, נולדה ב- 1948 ואחריה יגאל ועדנה.
בקבוץ א"י ו' שמש בתפקיד "סליקר" הווה אומר אחראי על
"הנשק הסודי" וכשהתחיל הגיוס לפלמ"ח בתקופת המאבק
בבריטים התנדב באופן טבעי לשורותיו ושמש גם שם
בתפקיד "סליקר". הוא היה מעביר נשק מהסליק לפלוגות
השונות.

השתתף בפיצוץ גשר אלנבי בפקוד רב אלוף חיים בר-לב ז"ל.
מן הפלמ"ח נשארו לו ידידים רבים. כשהשתחרר מהפלמ"ח,
התגייס באותה נחישות לעבודה. אפשר להגיד שהיה ממש איש
עבודה היה עגלון, טרקטוריסט, מוסכניק ואח'כ עבר לעבוד
במפעל.

בינתיים נחתה עליו מכה קשה, כאשר עמליה נפטרה בגיל
צעיר, כשלכולנו היה המוות זר ורחוק. והוא נשאר אלמן צעיר
עם 3 ילדים.

בחייו בקיבוץ פעל גם בועדות. והיה פעיל בשיחות.עיקר תרומתו
היתה בחגים - הצטיין בחוג הדרמטי של הקבוץ והאיזור, הכיר
את נאה - בת גניגר, הקשרים ביניהם התפתחו והיא עברה
לקבוצנו עם שתי בנות חמודות, רוני ויעלי.

המשפחה גדלה, הילדים גדלו וזכורני איך תמיד, כשעברתי
לדירתי ראיתי את שולחן הברזל הקבוצי ומסביבו הומים
ילדים. היה זה אות מובהק שהמשפחה אכן התגברה על
התלאות ויצרה קן חם לכל הסובבים אותה. למנדי ונאה
נולדה בת זקונים, מיכל, שהוותה מקור לשמחה רבה. לימים
הצטרף למשפחה גם יעקב יעקב כבן מאומץ מן האולפן.

בזקנתו פגעה במנדי מחלה קשה, שנאבק אתה בנחישות ברצון
חזק עוד להמשיך לחיות... הלך מאתנו חבר וידיד, שכן כל חיינו
בקבוץ. איש מסור, מלא חיים, אוהב להציג דמויות, איש עבודה
ובעיקר איש משפחה.
שלמה עופר.

כזה אתה אבא

האם בכלל זה אפשר
לדבר עליך בלשון עבר
כאשר אתה כל הזמן פועל
לנוח ולפוש לא מייחל.
כה חשובים לך החיים
לא במליצות, במעשים טהורים.
אם זה הילדים והמשפחה
לכל ארוע אתה מופיע ובא.
אם זה בביתך שלך
יוצא כל בוקר לעבודתך


כל מאמץ קטן כגדול
אומר אתה-אני יכול.
מתעלם מהשלט עצור!
מביט קדימה ולא לאחור.
אוסף כוחות שאזלו זה מכבר
ממשיך כשעון שאינו נעצר
אדם יוצר, תורם ופועל
ולא נחוש כי זמנך אוזל.
רק אחרי שנעצר שעונך
אנחנו מבינים את גודל האבדה.
אף ברגעיך האחרונים
אינך מבקש מאיש רחמים
בשקט בצנעה, בלי להטריד את הסביבה
אתה עוזב, עוצם עיניך.
אבא
לך צוואה כלל לא כתובה
לך צוואת משפחה אהובה
את שירך אבא נמשיך ונשיר
נדאג לספר, לשמר, להזכיר. איריס



אבא מי האיש

כמלאך המלאכה וכגיבור המתגבר, הרבית במעשה ומעטת במדרש.
כך ע"י דוגמא אישית ועוז, בנית ונבנית. רק טוב וחסד בציבור
הקרנת.

עזרה לזולת, לא חסכת. חביבים עליך היו חבריך, ויקרים לך
בני משפחתך. בחריצותך, פשטותך, צניעותך, חום לבך וחסדיך
תורת חיים הורית.

מכובד אתה, כי את הבריות כבדת, עשיר ומאושר היית, כי בחלקך שמחת. גבור היית כי את יצרך כבשת. חכם היית כי מכל אדם למדת. אהבתך לשמה היתה לעד תשרור ובלתי תלויה. את הגדולה לא בקשת וכבוד לא חמדת. את הלימוד, הלקח והיצירה במעשיך כרכת. מתון בדין ומקרב בריות ומשפחה. שורשיך איתנים ועץ משפחתך מלבב ופורח. יער חבריך אתך תמיד. מנחם, מיישם ובונה ישראל. בנך המתגעגע
יגאל



מנדי - הנראה לעין, מתועד בכתב או בצילום ומעשי חייו
השמורים בזכרונינו, יעלו אף הם ויציירו את דמותו. כל מי
שיקרא ויקשיב ויזכור, יבחין בחוט המקשר, השזור בהם-אהבה.
כי מנדי היה איש של אהבה – לחיים, למשפחה, לאנשים,
לעולם - אהבה שמחה וחמה, נותנת, מעורבת שבצבצה ועלתה
מכל מעשיו, פרחה והרעיפה על המשפחה והסביבה בחיוך,
בבדיחות וגם ברצינות ובהתכוונות מלאה.

הוא אהב את החיים וידע להינות מהם-מהדברים הקטנים
והיומיומיים ועד הרגעים הגדולים יותר, באופטימיות ובתיאבון
לכל הטוב שהחיים יכולים להציע. אהבתו למשפחתנו כמו
נגזרת מאהבת חיים זו. ללא תנאי, כמו מעצם היותו, נפרטת
ומפורטת ביכולת להקשיב, לתת עצה, לעודד, לעזור בחכמה
ומכל הלב, והכל מבלי לכפות, מבלי להעלב-הכי טוב שיש.

לא נזכה עוד להתחמם באור ובחום שהקרין עלינו כי תם מסע
חייו, בכאב אנו נפרדים, אומרים לו תודה על שהיה בחיינו
ונוצרים אהבתו וזכרו בלבנו.
רוני

מנדי הירש

נולדתי ב1920- למשפחה מרובת ילדים ענייה מאוד ברומניה -בימים ההם - בעיירה טרגומוריש, אז היו שם כ45000- תושבים: ובערך 10000 יהודים. היו לאבא 16 ילדים משתי נשים. מהאישה הראשונה רק אח אחד עלה ארצה, ואתו היה לי קשר קרוב. ארבעה אחים ואחיות לא הכרתי. היום יש לי אחות באוסטרליה ואחות בעברון בת 79.

בגיל מוקדם מאוד הייתי צריך להפסיק לימודים לעזור לפרנסת המשפחה. גמרתי רק בית ספר יסודי 6 כיתות. עבדתי בעבודות מזדמנות כמו נער שליח בחנות, נער עוזר בבניין, זה עזר משהו לפרנסה. באותו הזמן סביב גיל 12 נכנסתי לשומר הצעיר אני בא מבית דתי מסורתי. אחת החוויות מהתקופה ההיא -: אחת הפרנסות של אבי היתה לספק את ארבעת המינים שאבא היה קונה, והייתי צריך להגיע מוקדם מאוד בבוקר לכל הלקוחות - כדי שיספיקו לעשות את הברכה של 4 המינים בזמן. זה מזכיר לי את שמירת הלילה כאן בקיבוץ, כאשר כולם רצו להתעורר באותו הזמן וכולם גרו במקומות שונים...

בתקופה שהייתי בתנועה, אני זוכר את האסיפות בקן, הכרות עם ילדים, עוד בבית הספר נפגשתי עם שלמה עופר ועם נורי ז"ל שאתם הלכתי כל הדרך - עד היום. מאוד אהבתי את הטיולים של התנועה, והכרת הטבע. היינו יוצאים ליערות בסביבה לנוף הנפלא. אנחנו מדברים על שנת 1932 . יותר מאוחר יצאתי להכשרה ב1938- . הייתי במקום מאוד מעניין והעבודה המקשה במנסרה. אבל על הכל היה פיצוי: המפגש החברתי עם החברים שהיו בהכשרה. בסך הכל היינו 15-20 איש. הייתי שם כמה חודשים ועברתי להכשרה בקלוז' שהייתה בירת טרנסילבניה וזה היה כבר ב1939- .זאת הייתה הכשרה עירונית והייתי כאן עם חברים כמו יפה וזה כבר מתואר בספר התנועה הטרנסילבנית. חוויה בלתי נשכחת היתה כאשר שאול ז"ל, הגיע להכשרה עם פיאות.

באותה תקופה - הייתי טבח. היינו הולכים לאופרה המקומית הטובה, והיינו מתפלחים לשם, והייתה לי אפיזודה מעניינת. כמובן כאשר הגיעו חברים להכשרה, היו מוסרים את הבגדים שלהם: קומונה א' וכל אחד לבש מה שהיה. יום אחד כשעבדתי במטבח, הייתי צריך לגמור לשטוף את הכלים וכולם הלכו לאופרה. מהר ניקיתי הכל והלכתי לארון וראיתי זוג מכנסיים "ספיישל" - מגוהצים חדשים לגמרי. לבשתי מהר והרגשתי אלגנטי מאוד. רצתי כדי להשיג את החברה. נכנסנו לאופרה בכניסה עם עמודי השיש העצומים וראינו את האופרה "LAKME" שיש שם אריה מאוד מפורסמת שאני אוהב עד היום הזה, הסופרן שרה "ארית הפעמונים". בהפסקה, אני יוצא כמו כולם להינפש ואני מרגיש שקריר לי ---- והתברר שכל המכנסיים "הספיישל" שלי התפוררו מלמעלה עד למטה. נצמדתי לכסא ולא זזתי יותר.... הסיפור הזה גרם לכך שנאה, בביקור שלנו ברומניה, לא וויתרה על ביקור באופרה ההיא.

בזמן ההכשרה נשבו כבר רוחות המלחמה ונחתם הסכם מינכן, לפיו טרנסילבניה שהיתה שייכת לגרמנים נתנה להונגריה שהייתה בת ברית של גרמניה. אנחנו חווינו את כניסת הצבא ההונגרי לקלוז'. אבל כאן הייתה לנו הפתעה מאוד נעימה בהכשרה. פתאום נכנס אלינו איזה חייל הונגרי. קצת נבהלנו כי הוציאו פקודה שיש לפזר את ההכשרה, ובא החייל ושאל אם כאן ההכשרה? ---- אבל זה היה יצחק לפיד...

כאן מתחיל סיפור העלייה שלי ושל נורי, ושל שלמה חלקית. ההכשרה התפזרה, וכל אחד חזר לביתו או נשאר בעיר קלוג' עצמה. לי הייתה אחות בעיר והלכתי זמנית לגור איתה. בזמן הזה התקבלה הודעה מהתנועה בבוקרשט שיש אנייה שמכינים אותה לעלייה והם רוצים שנשלח קבוצה לעלייה זו. התארגנו , יחד עם כמה חברים מתנועת "הבונים" בקבוצה אחת כי היינו צריכים לעלות ביחד. הגבולות נסגרו בין רומניה והונגריה. עכשיו היינו בהונגריה והיינו צריכים להגיע לבוקרשט וקונסטנצה. התארגנו ארבעה בחורים ובחורה אחת . שאול גם היה בקבוצה. התכוננו לדרך ובאותו הזמן גם אחותי התכוננה לדרך אחרת: הייתה אז תנועה גדולה בין היהודים, לעבור לברית המועצות. לעבור לבסרביה שהייתה שייכת לרוסים. וכך נפרדו דרכינו כל אחד לדרכו.

והנה לפניכם קטע מספור העליה הלקוח מספר התנועה הטרנסילבנית (ראיון עם שלמה יצחקי חבר בעברון) אחרי כניסת ההונגרים באוקטובר 1940, ההכשרה בקלוז' פוזרה ע"י הודעה חד-משמעית של המשטרה. איש-איש חזר לעירו ולביתו. הקשר בינינו נשמר ע"י משפחתו של מאיר שלמון (הוגו). בחודש נובמבר חזרתי לקלוז' להפרד מאחותי שרצתה לצאת לרוסיה. פגשתי חברים שהודיעו לי שמתארגנת קבוצת עליה, שיש אונייה ברשות ה"הגנה" והעניין ממשי ביותר. בדצמבר התארגנו בקבוצה קטנה במטרה לעבור את הגבול ולהגיע לרומניה. בקבוצה היינו נורי זף, שלמה הירש (עופר), שאול ויצברגר, פרח בלום – ואני – מנדי הירש.

הקבוצה היתה כולה של אנשי השומר הצעיר. קיבלנו תידרוך וניסינו לעבור את הגבול ליד Turda. לרוע המזל נתפסנו ע"י משמר הגבול הרומני – Graniceri – זה היה ב- 22.12 - קרוב לחג המולד. נחקרנו בצורה די אנושית . בעיקר רצו החוקרים לדעת מה נעשה בקלוז' ומה אילץ אותנו לברוח משם. סיפרנו שאנו רוצים להגיע לבוקרסט – משם לקונסטנצה ולעלות לפלסטינה. אסרו אותנו, העבירו אותנו לקסרקטין של משמר הגבול והיקצו לנו פינה בחדר אחד עם החיילים. היתה חופשת חג, וחיילים אחדים שחזרו שיכורים נתנו לנו מכות, בעיקר לשאול ולנורי. למחרת הכניסו אותנו לתא של בית סוהר, מקום רטוב, חשוך ומלא כינים. הודיעו לקהילה שיש אסירים יהודים – הם הביאו אוכל והצליחו לסדר שלא יערכו לנו משפט. עוד באותו יום הודיעו לנו שמחזירים אותנו עד לגבול ועלינו לחזור לשטח הונגרי. הובילו אותנו לקירבת הגבול ובאמצע הלילה עזבו אותנו בשדה פתוח. הלכנו דרך השדות, בקור מקפיא, מבלי להכנס לישובים. עם שחר הגאנו לכפר ופנינו אל הכומר ההונגרי. זה הודיע מייד לתחנת הגבול. חיילים הונגרים באו לקחת אותנו. הם היכו אותנו באכזריות, בראש, בכל הגוף. שדדו הכל (אמרו שמחרימים למען יתומים) ופסקו שיוציאו להורג את הבחורים והבחורה תישאר. הובלנו ליער ע"י חיילים, איש לא נפגע. יתכן שכלל לא רצו לפגוע. לאחר שהחיילים עזבו את השטח, המשכנו ללכת בשטח חרוש, בין רגבים, ועוד האותו לילה הגענו לקלוז'.

נחנו שבועיים. התארגנו שוב ובאותו הרכב בערך, ניסינו לעבור את הגבול. הפעם ע"י הוניאד (Hunyad) עברנו ללא תקלה ובמתח גדול נסענו לבוקרסט כי היתה שמועה שהאונייה הפליגה כבר, אך היא עדיין לא יצאה לדרך. היתה בתיקונים בסולינה (Sulina). לבוקרסט הגענו בזמן ההתקוממות של " משמר הברזל". נפגשנו עם חברי קב' "רשפים". הסתבכנו בעוצר. נעצרנו לזמן קצר ובשני חברים אף התעללו החוקרים. מידי אנשי "משמר הברזל" יצאנו בזכות קבוצת גרמנים, שלא ידעו שאנו יהודים ושיחררו אותנו יחד עם כל העצורים שהיו בידי משמר הברזל.
בפברואר 1941 יצאנו מקונסטנצה על האוניה "דוריאן II". זו היתה ספינה קטנה בנפח 450 טון, היו עליה 850 נוסעים רובם פליטים מגרמניה, אזרחים עם משפחותיהם. ב-Varna עלתה קבוצה גדולה של חלוצים, חברי תנועתנו מבולגריה. ה"אזרחים" התנגדו לקליטת נוסעים נוספים. היה ממש קרב אתם. השתלטנו על ירכתי האונייה, סגרנו את הגישה מהסיפון וכך הצלחנו להעביר אותם מהסירות ישר לבטן האניה. יצאנו בלי ציוד מינימלי, לא היה עוגן, הסיפון היה ריק. לא רצו להבליט את קיום האונייה. הקברניט היה שיכור זקן שהעלו אותו נגד רצונו. למזלנו, היה בין המעפילים יהודי נורווגי בשם ברגמן, שהיה מצוי בתחום הימאות. הוא עבר לחדר הפיקוד והציל את האונייה מזרמים מסוכנים ומעליה על שרטון. נסענו במשך חודש עד חיפה – הגענו ב19.3.41-. רק למשפחה אחת היה "סרטיפיקט". הורידו אותה מחוץ למזח. אותנו העבירו למזרע ע"י עכו – שם היינו 6 חודשים ועוד זמן ארוך בעתלית. זה היה מתסכל מאד – למדנו עברית, עשינו רשתות הסוואה. שמרנו על הקבוצה השומרית. כשהשתחררנו, הצטרפנו לקיבוץ ארצישראלי ו' בהדר, שם היו כל חברינו מקיבוץ ד' טרנסילבניה.

בינתיים הקיבוץ שלנו, הטרנסילבני, קיבוץ אדנים - התאחד עם קיבוץ א"י ו'. הגענו להדר רמתיים לקיבוץ ו' שאז היה בהכנות לעבור לנחלת. בהדר היינו רק שבועיים. ידענו כבר עברית שלמדנו במחנות הסגר. הדבר הראשון עם השחרור - בעתלית: ראינו כל הזמן את הרי הכרמל ונפשנו יצאה אליה, וכאשר התקרבנו אל הכרמל הייתה הרגשה פנטסטית. שלמה ע. כתב על התקופה הזאת וכלל גם שרצו, קרוב לשחרור, לארגן בריחה מעתלית. אבל זה לא היה כדאי כי נודע לנו שישחרו אותנו בלאו הכי .

למה התגייסתי לפלמ"ח? הקיבוץ היה צריך לתת מספר אנשים, לפניי בתיה שור הייתה, ואני נקבעתי להחליף את בתיה מהמכסה של הקיבוץ. בו זמנית היינו 3 חברים בבת אחת. היו כל מיני יחידות שונות . הייתי בפלוגה ח' באזור ירושלים. הייתי ברמת רחל והייתה המחלקה בבית הערבה ומחלקה שלישית בקרית ענבים. נשלחתי מהפלמ"ח לקורס נשקים, והייתי נשק פלוגתי ואחראי על העברות הנשק לאימונים - תחת "הפיקוח" הבריטי. חוויה חשובה הייתה לי בליל הגשרים. השתתפתי בפיצוץ גשר אלנבי, בפיקודו של חיים בר לב ז"ל. כששאלו אותו שיציין איזה דבר מיוחד מהפלמ"ח הוא תיאר את פיצוץ גשר אלנבי. זה מתואר בספר של אוריאל אופק. אני הייתי צריך להכין את הנשק לפעולה, מתוך הסליקים, וכמובן השתתפתי גם בפעולה עצמה. זאת הייתה תקופה של "הפורשים" והם היו נוהגים לגנוב מכוניות לפעולות שלהם.

בית הערבה היה יישוב מבודד לגמרי בלי ישובים יהודים בסביבה הייתה בעיה איך להגיע למקום הפעולה - לגשר. לקחו מכוניות הסעה למפעל האשלג, והסיעו אותנו לנקודה מסוימת קרובה יותר, והייתה אתנו חובשת. ועל מנת לא לעורר חשדות, אם הבריטים יגלו אותנו. קשרנו את הנהג והחובשת שזה יהיה כאילו נחטפו, והם לא יודעים שום דבר.
הפעולה הצליחה, ותכנון הנסיגה היה מעולה. הגענו לגשר בשלום, ולא הרגשנו שהיה פיצוץ - כי לנו זה נשמע מאוד עמום ולא ידענו מה קורה. התגנבנו לתוך הנמל של המפעל ושם חיכתה לנו סירת מנוע עם ציוד, אוכל ונשק להבטחה ויצאנו עם הסירה לאזור שנקרא עין טרבע בשפך של ואדי אחרי פשחה. שם שהינו כל היום וראינו את מטוסי הסיור שסורקים מעלינו . לפנות ערב התחלנו לעלות בואדי לרמת רחל ולהתפזר.
אבל בחשכה טעינו וכמעט שהגענו ..... לארמון הנציב... ומהר חזרנו לדרך הנכונה - לרמת רחל. שם אמרו לנו שהיה פיצוץ אדיר! והגשר נהרס לגמרי ובאנו על סיפוקנו. ומיד התפזרנו כי הרחנו מסבון שקדים.

על העברות הנשק.
היו סוגרים את הכניסה לירושלים והייתי צריך להעביר נשק מקריית ענבים, והיה לנו סליק מיוחד בתוך בקבוק חמצן, עם קלמרות מיוחדות שהייתי מלביש ועם סגר קפיצי זה נפתח, ומלאנו את זה עם רימונים וכל זה נפל על הברך שלי- ועד היום כואב לי כשאני חושב על זה. אבל, מה שהיה אז יותר גרוע - כשהגענו לירושלים היה חיפוש של הבריטים. (להסתובב לא בא בחשבון). נלקחנו לCID ונחקרנו כל הזמן. ובינתיים הטנדר היה בחצר המשטרה ויצאנו בשלום... ומאז נזהרנו לא להשתמש בבקבוק החמצן הזה. מאוד נעים לי עד עצם היום הזה להיזכר בחוויות של הטיולים ברגל בשבתות בכל סביבות ירושלים. הייתי מאושר שהייתי בפלמ"ח. ועד היום הזה יש לי חברים מהתקופה ההיא.

השתחררתי, חזרתי לקיבוץ, ונתמניתי למא"ז של בית דגון שם היתה בשמירה גם חנה וייל. בימים ההם הייתה תאורת לוקס, שכאשר היית יוצא החוצה היית נהפך לעיוור - לא רואה שום דבר. ישבנו הרבה שעות להעביר את הלילה. גם דוד דגן היה שם. ולאה יפה. לילה אחד, חנה וייל, יצאה לשמירה. והיה לנו שם כלב עיוור על עין אחת, קראנו לו: בלינדר, השומר היה לוקח איתו את הכלב. חנה שומרת - כמו שצריך - כלומר: כדי לראות "דמויות" אתה צריך לשכב על הארץ. דוד דגן יוצא להשתין ... וכשגמר התברר לו שזה לא היה הכלב שהוא הרגיש... אלא השומרת.

ליד בית דגון היה הכפר הערבי יהוד, והם היו עולים על המספוא עם העדרים שלהם, אם לא השגחנו. פעם מצאנו עגלה שלהם, אבל היא לא הסכימה לזוז. נאלצנו לקחת אלונקה וגייסנו ארבעה אנשים והובלנו אותה לאחר כבוד לחצר. הגיע בעל העסק והתחיל משא ומתן עם הערבי. הגענו אתו להסכם, והיינו מאוד סקרנים איך "הוא, ייקח את העגלה שלא הסכימה לזוז! וכל מה שעשה - אמר: צ'צ'צ' והיא קמה והלכה לדרכה אתו.....

כשעברנו לעליה בבוקרשט פגשתי שם את עמליה, והיינו יחד במחנות, היא היתה בגרעין של קיבוץ רשפים. היא עברה אלינו אחרי שהשתחררתי מהפלמ"ח - הגשמנו את האיחוד בתקופה הזאת. הייתי עגלון, עם לוי, וקיבלנו לקיבוץ חברה ושמה חסיה, ואבא שלה היה מגדל תפוחי אדמה בחדרה, והוא שכר אותנו לחרוש את החלקה, ולהוציא תפוחי אדמה עם מחרשה בעלת סכין אחד. יום אחד, אנחנו יוצאים מנחלת לחדרה עם זוג הפרידות, ליביה וברבייה, וברמתיים הן מושכות את העגלה שמאלה, פנימה --- כי הן זכרו עדיין את ימי הקיבוץ בהדר רמתיים...אחרי כל כך הרבה זמן! בקושי יכולנו להחזיר אותם לכביש הראשי - לחדרה.

בטירה עבדתי בסיקול, ויותר מאוחר, התחלתי ללמוד נהגות: קודם עם זג ואחר כך עם מורדי. היינו מובילים מים מהבאר של כפר קיש בואדי בירה הוא נחל תבור. זג היה מומחה בשכלול שכלל שיטות מיוחדות עולמיות... כיצד להעלות את המים לטנקר ובעלייה התלולה ולא הסלולה עד לטירה....
מורדי לימד אותי לנהוג כאשר הוא נסע לאסוף את הקש בשדות. וב 1949 הוצאתי רשיון נהיגה, וגילו בקיבוץ שיש עוד נהג. "התחתנתי" עם ריח הבנזין, 8 שנים נהגתי. איריס נולדה ב 1948, יגאל נולד ב 1954 ועדנה נולדה ב 1958 , המשכתי עד שהיה לנו קשה, בגלל בריאותה של איריס. היה קשה לעמליה לטפל באיריס לבדה - כי כל השבוע היינו מחוץ לבית. אז עוד לא ידענו שעמליה חולה מאוד. (כל התקופה של המחלה של עמליה) זה היה נורא קשה, הניתוח ההקרנות והכל ושום דבר לא עזר. לאיריס בת 12 היה מאוד קשה. יגאל היה כבן 9 ועדנה הייתה בת 5, בתקופה שהיא הייתה צריכה הכי הרבה עזרה מהאמא. עמליה נפטרה ב 16.7.1960.

לאחר מכן הייתי טרקטוריסט בגידול ירקות בבית, ,מנדי עם MD ..." אחרי כמה שנים נכנסתי לעבוד במוסך שלנו.

ב- 1963 התחתני עם נאה. נפגשנו בחוג דרמטי, השדכנית הייתה שרה בר משה שהייתה בחוג הדרמטי. שרה וחברה מגניגר בשלו את המפגש. האופי שלנו התאים אחד לשני, ודי מהר התמזגו יעלי ורוני עם הילדים שלנו, ואחרי זמן קצר, לחצו עלינו שיהיה גם מישהו משותף ונולדה לנו מיכלי. יחד ששה ילדים וכולם נשואים עם ילדים ויש לנו 17 נכדים.בזמן האחרון אנחנו לא נוסעים כל כך הרבה, אבל הם באים אלינו הרבה. ולא לשכוח שיש לנו "ילד" מאומץ, נוסף במשפחה זה יעקב יעקב שמחזיק קשר עם הילדים.

הקיבוץ: כאשר הילדים שלנו אינם כאן. איך אני רואה את הקיבוץ היום? הרבה יותר מפוכח מאשר הייתי מסתכל על זה בעבר כשהייתי יותר צעיר. אפילו עברתי משבר די קשה עם יגאל כשראיינו אותי פעם על הנושא של עזיבת בנים היום אני בדעה שאבות התנועה שגו: ואיני יודע אם זה בכל התנועות, אבל זה היה , לא יומרני מדי, אבל לא מציאותי מספיק, לחשוב, שהבנים שלנו ימשיכו את המפעל שאנחנו הקמנו: לחשוב, שכל הבנים שלנו ימשיכו את מה שאנחנו התחלנו בו. היום קראתי על קיבוץ סמר, שכולם מתלהבים על ההצלחה שלהם: על פתיחות טוטלית ללא ועדות, עם קופה פתוחה, אם כי היום הם קצת מדברים שצריך לשנות.. זה פשוט לא טבעי, ונגד חוקי הטבע, ואם אנחנו חושבים באמת באופן רציני זה גם נגד החוקים שאנחנו סגדנו להם בצעירותנו: כמו מרד הבן. בתקופה שאני הייתי בתנועה ועברתי את כל התהליכים האלה, זה היה אבן יסוד. וזה מוכרח להיות, וזה באמת מתקיים כך, בצורות שונות. הדור החדש הוא שונה וזה מובן שהוא שונה. יש תכונות אנושיות במיוחד כשאתה חי בחברה, שבלעדיהן או שאתה לא יכול לחיות איתן בחברה, או שהחברה לא הייתה קימת. כמו, כיבוד הזולת, התחשבות ברצונות צרכים ולקבל את השונות. לקבל את השונות זהו חוק טבע.

איני יודע איך - לפעמים אני מתפלא על כל מיני חיות - שחיות בחברה, מה שאני רוצה לבטא: יש איזה שהיא חוקיות, כמו שיש חוקיות של קיום האנושות כך יש חוקיות של קיום החברה. ובלי התכונות האלה, מה שהזכרתי קודם, אתה לא יכול להתקיים בחברה. ואתה לא יכול לקיים חברה.

איך אני רואה את הקיבוץ שלנו באופן ספציפי בתוך כל הג'ונגל של התנועה הקיבוצית שמדברים - שמביאים כל מיני פטנטים וצורות חיים שונות וחדשות? אני חושב שכל זמן שאצלנו בקיבוץ עין דור, תתקיים העזרה ההדדית, ולא יהיה שכר דיפרנציאלי, ויהיה שוויון "לא מכני", --- ואני מעריך שזה עדיין קיים בקיבוץ שלנו. הקיבוץ יחזיק מעמד. קיימים גם דברים שונים, בעיניי שליליים: למשל העברות בתקציב בסכומים גדולים מאוד שזאת פשוט בגידה באימון.

מה הסוד שלנו? של קיבוץ עין דור?

בסמר, מתנגדים לקלוט חברים נוספים, כי כל העקרונות שהם חיים לפי זה, יכולים להתקיים רק בחברה קטנה. וזה הוכח בהיסטוריה, בקומונות שהיו להם עקרונות .. חשבתי מזמן, איך מתקיימת סמר הזאת כבר 20 שנה. אבל ---- כשהדור הבא יגדל, גם הם ימרדו.

מה מיוחד בקיבוץ עין דור. יש כמובן גם הרבה תופעות שליליות. ואם נבדוק היטב, נמצא, מעגלים מעגלים: לא כאילו שזה צריך להיות - מעגלים שלא מתאחדים למעגל אחד. לא אתבייש לומר, שהקיבוץ שלנו נחשב לסולידי ושאני מרגיש טוב בקיבוץ זה לא מעט הודות לשכבת המייסדים הגדולה והחזקה של הקיבוץ שלנו.

איך אני מתמודד עם הזקנה? אני נהנה מהרצאה טובה, חשבתי עכשיו דווקא בכיוון של הצטרפות לחוגים כל שהם, אבל נרתע יותר מהטרחה הפיזית ,איך להגיע ולחזור, מאשר הפחד האינטלקטואלי של קליטת החומר.

לפעמים אני משמיע אמירה: כל זמן שאתה עוד רואה אותי - אני חי. אבל אני לא מרגיש ככה. לא חשבתי על זה. מלבד זה שאני מחכה עכשיו לנין הראשון שלי. אני נלחם עם דבר אחד, להישאר בעבודה. אני עובד במבדקה עם קומפרטור עושה את הבדיקות הפיסיות של הגידים והכבלים. ועושה את הרישום. אני צריך להתאמץ, ומסתדר, ובכל זאת אני חושש כל הזמן שמא זה לא יאריך...

כל זמן שאני עובד, ובזמן האחרון אניד את האמת: אני די נלחם עם זה, בגלל העיניים שלי בגללם השהייתי את עצמי מנהיגה - וזה מקשה עלינו להגיע לבני המשפחה... כל זמן שאני מרגיש צורך לקום ללכת לעבוד - וכל זמן שלא מתאוננים על עבודתי ואיני עושה שגיאות, אני גאה שאני עושה עבודה טובה. 17.10.97