דפי הנצחה

חיה גזית לבית נאצ'קובסקי
נולדה ב8 לאפריל 1920 בקונוטופ, אוקרינה. נפטרה ב31 לינואר 2011 בישראל.
בגיל 3, יתומה מאב, הגיעה באוניה מאוקרינה אחרי שהדוד גרשון הציוני חזר מפלסטינה וארגן את כל המשפחה לעליה. בנמל יפו היא זוכרת שהאוניה לא יכלה להגיע לנמל, וערבי שכאילו יצא מציוריו של נחום גוטמן עמד בסירה, הושיט ידיים והיא הועפה אל ידיו כלפי מטה ומשם בדיליג'נס לפתח תקווה שהעניקה לה דלקת עיניים מהחול של המולדת החדשה .
מהצריף הדולף אותו חלקה עם אימא היא יוצאת בחולצת השומר הצעיר שעלתה על כל העדיים שלא היו לה לחלק עיתונים על אופניים שרכשה בתשלומים, נאבקת לעזור בפרנסת הבית.

כתלמידה מצטיינת בבית הספר היא מתקבלת לסמינר למורים לוינסקי וחולמת להיות רופאה, חלום שלא התגשם אך נשאר משאת נפש כל חייה. האח של תקווה גרוספלד ז"ל הוא המדריך שמצרף אותה לשומר הצעיר שמשם תמשיך הלאה לגרעין של קיבוץ ארץ ישראלי ו' שנמצא בנחלת וב1948 כמזכירת קיבוץ היא תולה את הכרזה המופיעה בסרט של עליית הקיבוץ ויחד עם בעלה זאב הם מנסחים את "נסכל המזימה נבנה ונגן". הילדים מנחלת מגיעים במשאית ואיתם גם בנה הבכור עמית.
לימים היא יוצאת לדטרויט בארה"ב בשליחות תנועת השומר הצעיר ומחכה בכיליון עיניים לבעלה זאב ובנה עמית שאינם מגיעים. שנתיים חולפות ולאחר פעילות רבה של הדרכת קבוצות ילדים פליטי שואה היא עולה עם קבוצת נערים ונערות לישראל .
בשנות השישים, לאחר שנים של הוראה וניהול של חברת הילדים בעין דור, היא יוצאת לשליחות במחלקת החינוך של הקיבוץ הארצי. רבים מקבוצות להבה, אורן, אלומה, וקבוצות אחרות זוכרים אותה כמורה שלהם.

בשליחות במחלקת החינוך של הקיבוץ הארצי היא מתמודדת עם עקרונות החינוך המשותף וישומן הלכה ומעשה, רעיונות אוונגרדיים בחינוך שכיום מגלים אותם מחדש כרעיונות חדשים והיא מחייכת לעצמה כאשר אני מזכיר לה שכעת יש מורים המגלים את העניין הרב בשיטת הנושאים כמו נושא הדבורה הנלמד מכמה וכמה היבטים.
חייה הם כוורת של עשייה מול התסכולים והאכזבות, מול חלומות שלא התגשמו עולה ופורח הקיבוץ כחלום שעלה והתגשם, מגבעה מלאת קוצים אפופה קריאות תנים בלילה לחברה רב דורית מלאה חיים תרבות ועשייה.

אט אט עם השנים עשייתה מצטמצמת לטיפוח הספרייה בקיבוץ, לאפיית עוגות, לסריגה, להוראת עברית לעולים חדשים בניהם דבורה כלתה לעתיד, ומדי פעם היחלצות להציל קבוצה שהמורה לא מצליחה ללמד. דרך קבע היא ממסדת לעצמה ביקור קבוע של חברתה הטובה שרה השוהה בנווה דור, לה היא מקליטה את כל יומן המזכירות לטייפ ודואגת לשבת ולהשמיע לה ולרכל על ימים עברו ועל הווה קיבוצי קיים.
הנכדים גדלים מול עיניה, יובל עם משפחתו הם אורחי קבע בימי שישי וכשעמית ומשפחתו מגיעים מתל אביב, השמחה רבה וצחוקים שוטפים את דירת האלמנות שלה מאז 1982 כאשר בעלה זאב נפטר, ומשאיר אותה עם ספר על אוטופיה קיבוצית.
.השנים עוברות, הגיל המתקדם מצליח להביא אותה צלולה ליום הולדת ה90 בו כל אחד מאיתנו מברך אותה בהתרגשות רבה, את כל הברכות היא שומרת במעטפה וזהו אלבום למזכרת ממרים,
אנה, שאול, נעמה, אילה, דבורה, יובל, אלקי, ועמית. עוד חצי שנה חולפת מלווה במחלות ונפילות עד דלקת אחרונה עד נסיעה למיון עד התפרצות של אירוע מוחי ומכאן חודש באשפוז במשלב לקראת הגעה חזרה לנווה דור בעין דור ובערב שלפני המעבר היא מחליטה שאיננה רוצה עוד.


חיה גזית ז"ל
חיה עלתה לארץ מאוקרינה ב- 1923 בהיותה בת 3 עם אמא ומשפחתה המורחבת.
חיה ואמא חיו תחילה עם המשפחה בגת רימון, סמוך לפתח-תקוה ולאחר מכן עברו לגור בתוך המושבה.

הזמנים – היו קשים והפרנסה דלה אמא של חיה עסקה בתפירה. אך מכיוון שלא היתה מקצועית הייתה פורמת שמלה או בגד אחר ומכינה לעצמה דוגמא וכך הייתה תופרת לפי הזמנה בבתים.
חיה למדה בבית ספר עממי והצטיינה מאד בלימודיה, הייתה אהובה הן על התלמידים והן על מוריה ובשל כך המליץ מנהל בית הספר בחום על המשך לימודיה בסמינר למורים.

חיה התקבלה לסמינר למורות ולגננות לוינסקי, וכדי לשלם על לימודיה עבדה מידי בוקר בחלוקת עיתונים ולאחר מכן נסעה לתל-אביב ללמוד.

אמא והיא חיו בעוני גדול. הצריף בה חיו היה ישן ומלא סדקים אך למרות זאת חם ושופע שמחת נעורים.
בתקופה זו נוסד קן השומר הצעיר בפתח תקוה וחיה הייתה אחת ממיסדיו.

לאחר לימודיה בעקבות מחסור בעבודה ורוח האידיאולוגיה שפעמה בה הצטרפה לקיבוץ ארץ ישראלי ו'.
הקיבוץ עבד בהדר בהכשרה חקלאית ובעבודות חוץ שונות, בחלק מעבודות אלו נשלחה חיה לעבוד עבודת חוץ בכביסה מדי פעם לאורך חייה נזכרה בעבודתה זו וחשה השפלה, לאחר מכן שלחו אותה עבודת גננות בשער הגולן שם פגשה את מרים רות גננת וסופרת בינהן נרקמה ידידות אמיצה.
במהלך שהותה בשער הגולן חלתה במחלת הטיפוס ונשלחה לבית חולים בטבריה לאחר החלמתה חזרה לקיבוץ.

כאשר עמית היה בן 5 חיה נשלחה להדרכה בארצות הברית. גם בארצות הברית הייתה התנועה בעוני עמית וזאב היו אמורים לבוא אחריה לארצות הברית כיוון שלא הגיעו חזרה לעין דור.
בקיבוץ היתה פעילה ועבדה בהוראה ובמקביל המשיכה לפעול בתנועה במסגרת החינוך הארצי.
כיוון שעברה מקיבוץ לקיבוץ החליטה שעליה ללמוד נהיגה. במהלך עבודתה זכתה להערכה רבה ורבות שמעו לעצותיה.

בנה יובל נולד בימי שיא רגשי בחייה והיה תינוק יפיפה וחביב.
לאחר שהפסיקה ללמוד קיבלה את ספריית הקיבוץ שם טיפחה מוסד זה ועזרה לאנשים לבחור ספרים, ייעצה בנושאים רבים.
חיה זכתה לחיות חיים ארוכים ולנחת מבניה ונכדיה.