דפי הנצחה

אריה יערי ז"ל
1918 - 2005
חולם, לוחם, מגשים.
בבוקר, בבוקר נקראנו אליך בדחיפות לבית חולים פוריה.
אנחנו יוצאים, בחוץ עדיין חשכה, עוברים את עפולה בואך כפר תבור. ממזרח אורות עין-דור קורצים, עוברים את יבניאל ועולים בדרך לביתנייה, ערש הקבה"א, השומר הצעיר שאהבת כל כך. עוד מעט יעלה השחר, יום חדש עולה. עולים לחדר הטיפול הנמרץ, עומדים ליד מיטתך ואתה שוכב שם, בשלוות וויתור ורוגע כל כך לא אופינית לך. אט אט הנשימה כבדה, אט אט אתה עוצם את עיניך, נשימות אחרונות, תם המאבק, תמו הימים, אבא שלנו, סבא ואיש של רגינה.
אבא שלנו שהוא מקור של כוח וביטחון, לך נותנים את היד כאשר חוצים את הכביש הסואן ונדמה כי המכוניות נעצרות מפניך.
אבא שמתעקש לראות בכל דבר את החיובי ולהתלהב כך גם בשנותיך האחרונות, הקשות, גם מבעד לערפילי הזקנה והמחלה, אתה שומר על יכולת ההתלהבות, הנדיבות, מתלהב כל פעם מחדש מן השוקו השוויצרי שאנחנו מוציאים מן המכונה: "יוצא מן הכלל ותשתו גם אתם".
שומר על החוש האסטתי, מבחין ביפה. רק לפני מספר שנים כשהיית בן שמונים כתבנו לך: צעיר ונמרץ, אמירות ישירות וחדות, ללא זיוף, ללא פשרה, לא מפסיד אף משחק טניס, מתלהב ומעורב, מתפעם מכל דבר חדש, מכל מעשה אנושי, כאילו זה קורה לך בפעם הראשונה, וככה כבר שמונים שנה.
המבט תמיד קדימה, לעתיד, כל הזמן עם האמירה המחשבה והעשיה, מה לעשות על מנת לפתור את המצוקות ולא להיכנע להן, דבר שאינו מובן מאליו ואין דבר שאנחנו כבני אדם לא יכולים להשפיע עליו.
זוכר את העבר אך לא מתרפק עליו, כי אין זמן, כמו ששרנו בימים רחוקים "לשמש אחים ולחופש..."
נפגש ומתרועע עם שועי עולם ונגידים, כותב ספרים, מרצה בכינוסים ובאותה מידה של רצינות ומסירות, עובד ליד מכונה במפעל ומחלק, בוקר בוקר לחברים עיתונים.
לא קטנוני ולא קנאי...מאושר עם כל גילוי חדש, כאילו היה שלך, כך בראש וראשונה עם רגינה שאתה כל כך גאה בהישגיה ושותף פעיל בכל מעשיה וכך עם שאר חלקי המשפחה.
היו שנים שהיה נדמה שתוכל לנוח קמעה, כי השלום בפתח והייתה הרבה תקווה, אך עתה שוב קדרו השמיים ובארץ ממשלת מלחמה ושוב אתה מתגייס לכל משימה, במרץ לא נדלה, אך עם ברק בעיניים, בניתוח חריף וחד מלווה באמונה, כי צריך להילחם כי אין ברירה.
בפעם האלף תיתן תמיכה לכל קול חדש, לכל כישרון מתחיל, לכל אחד שגילה לאחר שלושים שנה, אמת שאתה ידעת כבר אז בימי הניצחון הגדולים, ש"בלתי הפיך הוא רק רצון שחרורו של עם."
לנו לבנים ולנכדים, אתה מקור של גאווה, אינפורמציה בלתי נדלית, ידע והבנה ובדיחה, תשתוק ותמשיך לשחות...נכון שעמיר ואלעד יזהו מיד כי כבר שמענו אותה, את זאת הבדיחה, אך לנו היא נשמעת תמיד חדשה.
זוכרים סיפור עליך ועל שמחה בעת היותכם מנהיגים צעירים ב"שומר הצעיר", אתם נעצרים בהאשמה של פעילות ציונית סוציאליסטית, אתם מעונים קשות ורואים את החוקר האכזר, בהפסקות, דואג לכלבו שיספוג קצת שמש, רק לבני האדם לא נותרה שמש בליבו.
תמונה: פרח אדום, חולצה לבנה, עם שרגא בועידת המפלגה.
תמונה: נוסעים באוטו הקטן של המשפחה, בדרכי אירופה, או בארץ, שרים: "עיט על שדותינו..." מפלסים דרך עם הספינה, ומקוים שבינתיים לא תקרה תאונה, כי הרי הדרך כולה שלך, ומיהו הנהג שיעז להשיג אותך.
אבא שלנו, תם המאבק, תמו הימים, אורך ואמונתך חייבים לנצח וגם השלום שלמענו נלחמת כל הימים עוד יגיע.
מבט עיניך הכחולות, היפות והאוהבות ילוונו תמיד
מיכל ויגאל וילפנד

אריה. בעלי, חברי דגם להיות אדם.
לא קורות חיים אלא על קורות רוח, הנשמה אני רוצה לדבר.
באותו יום שפגשתי אותך מצאתי אדם שרוצה לחבוק את העולם, לא חלק ממנו, אלא את העולם כולו.
איך נולדים עם תיאבון כזה, עם כוח לחלום כזה.
אני עוד זוכרת באיזה מהירות וכשרון למדת צרפתית ומיד יצאת באומץ, כדי לא לומר בחוצפה, לנאום על במה בפני ציבור, מול נואמים בני אותה ארץ.
פוליטיקה לא הייתה עבורך דרך להאדיר את שמך, להתפרסם אלא אש בוערת בעצמותיך, רצון לתקן את העוול, אי הצדק, להלחם בהשפלה, בעלבון. בדרך "ההונגרית" המיוחדת שלך. אהבת את האנושות ורצית לתקן אותה.
כפי שאחרים הם אמנים, אתה היית פוליטיקאי, בכל שעה, בכל מקום. בעולם, בארץ ובקבוץ, בבית, בחדר, במטבח, במיטה וליד השולחן.
אם עבורי ההיסטוריה מצטיירת כהצגה המתנהלת על הבמה, עבורך היא התנהלה בשדה בו חובה ללכת, לחרוש ולזרוע. בראש אלו ועדות או ארגונים פוליטיים לא היית מוכן לעמוד אם רק בקשו זאת ממך! – כתבת מאמרים וספרים כשדברי הצוואה של ברנר שמשו נר לרגליך: ולעם ישראל, מצד חוקי ההגיון אין עתיד. צריך בכל זאת לעבוד כל זמן שנשמתך בך.
מה עוד אומר, חברי לחיים. ממה עוד אתפלא?
אלו ילדים מפוארים יצאו ממך: מיכל, עמיר, אלעד, ענת. רק להתבונן בהם והנשימה מתרחבת. ומאמינים שהכל לא יכול להיות כל כך רע.
יותר מ- 40 שנה חיינו יחד בקבוץ, זכינו לקחת חלק בהרפתקה מרתקת, נדירה,לא גמורה של קומץ אנשים הבודקים אם ניתן להקים עולם טוב יותר- אריה הכל היה כדאי.
חברי, בקרוב עוד נתראה - רגינה.
אבאל'ה
לאורך השנים האחרונות נפרדתי ממך – כל יום קצת.
המחלה הזו לא מאפשרת את הנוחות של פרידה נקודתית.
חשבתי שאני כבר מוכן לפרידה הסופית – אולי אפילו מרוקן – אבל טעיתי.
כשהמוניטור הראה קו ישר – פתאום הוצפתי בגל של עצב ואהבה שחשבתי שכבר אזלו בי עבורך.
מאז אתמול בכיתי כמו שכבר לא זכרתי שאני מסוגל – חשבתי שאיבדתי את היכולת הזו אחרי שיניב מת.
אני עצוב אבל אני לא חש צער – לא על שהלכת עכשיו ולא על שום שלב בדרך. כמו שאני יודע שגם אתה לא חשת צער או חרטה על שום שלב או בחירה בחייך.
המוות לא נראה לי מפחיד או מאיים יותר עכשיו.
הוא נראה לי המשך טבעי, נכון ואפילו יפה של החיים.
אני עצוב אבל טוב לי בעצב הזה. אני שמח שלא כואב לך יותר, שאתה לא חווה יותר את הבדידות שהרגשתי בך.
אני שמח שהעצב מעורר בי זיכרונות ממך ומחיינו המשותפים.
שהיו והלכו – וזה בסדר... ראיתי אתמול שוב את הסרט שעשינו עליך – ונזכרתי שוב איזה עקשן ואידיאליסט ומעצבן ומצחיק וחכם היית. ונזכרתי שוב שאני אוהב אותך.
השכחה בשנים האחרונות קילפה ממך את האידיאלים, המטרות הנעלות והדעות המוצקות. ומתחת לקליפה נחשפת עם המון רוך, פגיעות ואהבה. ועם הקושי היה בזה גם יופי.
זהו אבאל'ה – ויתרת, שחררת והלכת – וגם אני משחרר אותך, אוהב אותך וניפרד ממך. שלך, אלעד.