היה לי רק אח אחד, והוא איננו......

אליהו נולד בסארבריקןף גרמניה, בפרוץ העידן השחור ביותר בתולדות יהודות ארץ זו.

המשפחה הצעירה עקרה לברלין ושם, כשנתיים אחרי אליהו, נולדתי אני.

אבינו, שהיה אדם צעיר ומשכיל, אך ללא מקצוע, הבין את העתיד להתרחש, ניסה לשכנע את קרובי משפחתו וקרובי אישתו לעזוב את גרמניה, אך ללא הצלחה.

כמעט ברגע האחרון, עם מעט כסף מוסתר בתוך הגרביים של אליהו ושלי, הפכנו לפליטים.

תחילה היגענו לאיטליה ואחר כך לצרפת, ומשם בדרך כלשהי נצלחנו לעלות לאנייה שהפליגה לדרום אמריקה.

כשהיגענו לאורגוואי לא הורינו לרדת כי לא היו ברשותנו תעודות והוכרחנו להמשיך באנייה אחרת לעבר פארגואי, שהיתה ארץ מאד לא מפותחת באותם ימים.

אינני יודעת כיצד היצלחנו לחזור ואורגוואי, אך בסופו של דבר התיישבנו בה, כשאליהו בן ארבע ואני בת שנתיים וחצי.

זכורות לי שנים קשות לא מעטות, עד כדי רעב לפעמים. ללא שפה וללא אמצעים, לאט לאט ובמאמץ רב הצליח אבינו להביא רווחה יחסית למשפחה.

לא גדלנו בבית יהודי,וההתיחסות היחידה ליהדותנו היתה עובדת היותנו פליטי מלחמה.

אבא היה קומוניסט מליטנטי, בארץ נוצריה מאד ידענו יותר על החגים הנוצריים מאשר על אלה היהודים, עד שהגענו ל"השומר הצעיר", קודם אני ובעיקבותי ובעידוד ההורים, גם אליהו.

הפכנו לציונים. הועידה ה - 20 של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות גרמה למפנה חד אצל אבא ואמא וגם הן החליטו לעלות ארצה.

כשאליהו היה בן 16 הוא עזב את התנועה והלך ללמוד מקצוע, בתחילה תכשיטנות ואחר כך חשמל.

שנה אחרי עלייתי ארצה, גם אליהו עלה, בשנת 1957, וגם הגיע לקיבוץ עין-דור.

הוא נקלט כאן ואהב מאד את עין דור. הוא התמיד שנים רבות בעבודתו כתברואן. הוא ראה זאת כמקצוע חשוב, ולמד אותו על בוריו והפך למומחה.

עד לזמן האחרון הוא עסק הרבה בצילום אומנותי כתחביב שהיה אהוב עליו במיוחד.

אליהו דבק בעקרונות עד כדי קושי לראות ולהבין את הצורך בשינויים.

העתיד הקיבוצי הדאיג אותו מאד. בפגישתנו האחרונה, לפני שבועיים, הוא הביע את כעסו ואת פחדיו מפני שינויים צפויים.

כאן בעין-דור הוא הכיר את יעל, שהפכה לאהבת חייו. פעם כששירת במילואים, עלה רכבו על מוקש והוא נפצע קשה. יעל ניצבה כל הזמן לצידו ועוד בטרם החלים, הם נישאו.

אליהו היה מאושר, יעל היתה אישתו וחברתו ומקום מבטחיו.

היא היתה בשבילו הכל. כששביט נולדה האושר היה מושלם   . הם גידלו אותה בשמחה ובאהבה.

כאשר יעל נפטרה חרב עליו עולמו. בשנים הראשונות אחרי מותה הוא הפנה את כל מרצו ואהבתו לשביט. בדרכו, הוא ניסה גם לעזור לאננה, והמשיך לבקר אצלה בהתמדה.

שביט גדלה, בגרה והלכה לחפש את חייה, ואליהו פרש זאת בטעות כאילו איננה זקוקה לו עוד. הוא גזר על עצמו בדידות הולכת וגוברת, אך זו היתה קשה מנשוא ולבסוף הכריעה אותו.

היום האחרון שראיתיו מאושר היה ביום נישאיהם של שביט וניר.

אליהו היה חכם ורגיש. הוא מאד אהב מוזיקה. מתחת לחספוס החיצוני הסתתרה נפש עדינה ופיוטית, שמצאה את ביטוייה בצילומיו הנהדרים אלו יהיו מצבתו האמיתית....

היה לי אח....

היה שלום !

אווי