דפי הנצחה

אבא סולטר
נולד 24.2.1922
נפטר 11.1.1999
בעלה של תקווה
אבא של יואל, אדר ואמירה
סבא של אורן, דרור, אלון, עופר, תמר, לירון, ליטל, עמיחי, תמיר, גלעד, פלג, אילה.
סבא רבא של נבו ופריאל.

אבא נולד ב24.2.1922- בעיר דטרויט, בן לעקיבא ואסתר שהיגרו לארה"ב מאוקראינה. הצטרף לתנועת השומר הצעיר בגיל 9 והיה פעיל בה.

ב1943- התגייס לצבא האמריקני והשתתף בקרבות נגד הגרמנים ביערות הארדנים בבלגיה ונפצע במהלך הקרבות.

אחרי שחזר לארה"ב קבל מלגה לימודים לטכניון בחיפה מצבא ארה"ב. כשעלה לאניה בניו יורק, ליוותה אותו אשתו הטרייה, תקוה, אשר עלתה אתו על מנת להיפרד ממנו. אך במקום להיפרד, היא נשארה כנוסעת סמויה על האניה. בהגיעם ארצה, גם תקוה הורדה מהאניה בעזרת אנשי הסוכנות היהודית. הזוג הצעיר הגיעה למשמר העמק והצטרף ליתר חברי גרעין אמריקאי ד'. שם נשארו עד שכל חברי הגרעין עברו לנחלת יהודה והתאחדו עם קבוץ א"י ו'.

עם הקמת הנקודה בעין דור, אבא היה מעמודי התווך של קבוצת בנין. כשנולד יואל, הבן הבכור, בדצמבר, 1948 , אבא חזר לנחלת ונשאר שם עם המשפחה עד העברת הילדים לעין דור ביוני, 1949.

בשנים הראשונות כאן אבא עבד בבנין, אחר כך בציוד כבד ומשם למוסך. במוסך היה אחראי לטיפול בכלים חקלאיים והיה סדרן טרקטורים. לא היה ילד או נער בקבוץ שלא הכיר את אבא, סדרן הטרקטורים.

בסוף שנות השבעים סיים אבא את עבודתו במוסך ועבר לעבוד בטלדור, ליד מכונת הסלילה, המזוהה עם אבא עד היום.

המשפחה גדלה, וליואל הצטרפו אדר ואמירה. אבא היה אב למופת. שלמות המשפחה וה"ביחד" היו לו חשובים מאד. כל נכד שנולד הרחיב את עולמו הרגשי, תוך כדי טיפוח הקשר המיוחד עם כל אחד.

דרך הצילום, שטיפח באהבה גדולה במשך השנים, שיקף את חיי המשפחה ותיעד את כל האירועים. אבא מזוהה בקרב החברים כצלם תמונות הפספורט, - עבודתו האחרונה היתה לצלם את כל עובדי טלדור, עבודה שלא הספיק להשלימה.

במשך 20 שנה שעבדנו יחד במוסך, היית אבא לכולם ולכל. היית אבא לטרקטורים, באותם הימים, כאשר רכישת טרקטור פרגוסון השתוותה לרכישת אקסטרודר היום. דאגת וטפלת בהם ובציוד במסירות, ביודעך את חשיבותם לקיומנו הכלכלי.

היית אבא לכל חבר שבא במגע עם הציוד – בין עם נכלל בצוות היוגבים, הנוטעים, הנוי, הרססים, הכותנה. כל ערב אחרי העבודה עסקת בשיבוץ הטרקטורים. תמיד היה מחסור, תמיד היה נחוץ יותר. תמרנת בשליטה מוחלטת, בידיעת חשיבותם של העבודות הדחופות שיש לעשות בענפים לפי דחיפות העונה. ותמיד היה לחץ, בו ידעת והשכלת לעמוד בנחישות ובהומור.



בבואנו לעין דור בשלהי 1954, פגשתיך לראשונה בעשיית היסטוריה: בהטיית אפיק הירדן ההררי ליד גשר בנות יעקב (עקבות ושרידים קיימים עד היום). אתה הפעלת את הדחפור הישן. אחר כך הצטרפת לצוות המוסך. בילינו קרוב ל20- שנה, יום יום יחד. אתה, אבא, בעל יזמה לשיפורים ולשיקומם של אין ספור כלים, להכנתם לעונה, במאבק מתמיד נגד הזמן והשברים. זה היה עולמך היוצר – משולב ברוח טובה, בדיחות ואהבת הזולת.

אם וכאשר חמתך עלתה, וגם שלי, ידעת לאחר שוך הסערה וסוף הוויכוח לסלוח לי, להשלים ולהמשיך יחד. אחרי תקופה כה ארוכה של עימותים קולניים בענייני העבודה, הגענו לכך שידענו לגשת לתקלות ולתיקונם מבלי לבזבז זמן, ואז נפרדו דרכנו ועיסוקינו.

אך מאז, בכל פגישותינו, גם החטופות ביותר, מיד נזכרנו והזכרנו בנוסטלגיה של מבוגרים, אירועים, גם משעשעים, את ההיסטוריה של הכלים, של החברים ושל הנוף, בעת התחמיץ, קציר וכיבוש הקש בחמסין…

בעבודתך בטלדור יישמת אותה מסירות ונחישות במאבק במכונות סוררות. באותה תקופה, בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור, היית רכז הבטחון של הקבוץ, תפקיד קשה באותם ימים של הסתננות. את הפנאי שלך הקדשת לתחביבך, הצילום, שהסב לך נחת, וגם לנו הנאה. יהי זכרך ברוך.
צבי היילפר


איש חמוד ושמח לבב, שהחיים היו יפים בעיניך, שידעת להמשיך ולחייך גם עם כאב שבלב (במובנים שונים), שביטאת דרך תקוה ודרך ראיית הטוב.

אהבת יותר מכל את המשפחה, עם תקוה, שהיא עדה לרעות עמוקה, תמיד לצדך. אהבת לחוש משפחה. במצבי משבר מצאת את הדרך הנבונה והמגשרת, ובלבד שלא להינתק ולאבד. אוזן קשבת היית, נינוח וסובלני, ואף פעם לא אצה לך הדרך.

איש חמוד ושמח לבב, שהחיים היו יפים בעיניך, ושהנצחת אותם כל כך נפלא בעדשת המצלמה שלך. כאילו ידעת שכל רגע יפה אינו שב שנית. מעטים הנכדים שזכו לסבא שכזה, שיכולים כמעט להרכיב פאזל ממקבץ התמונות שצילמת, לחוש את תהליך גדילתם, התבגרותם וחוויותיהם בחיים.

אכן אבא, הילדים היו כתר ללבך. היום אבא, כבר לא פגשת אותי כמו תמיד וכבר לא שאלת ולא סיפרת דבר.

היום, רגבים אלה עדות הם לנו שנדמת, ולא עוד איש חמוד ושמח לבב, בעיניים טובות ובחיוך רחב, תהיה ניצב למולי לעד.
יהודית מזרחי
אחותה של שרה