דפי הנצחה

יהושע (זליג) זמיר
בן של מלי ויהושע ברוורמן

נולד: 20.09.1921
נפטר: 14.11.2002

בעלה של רמה
אבא של: נעמי, גלעד, עמית תמר וירון
סבא של: הדס, מור, מרב, רחלי, מיה, תום, דוד, ליטל, שי ואלה.

יהושע נולד ב-25 לספטמבר 1921 ברוצ'סטר, ניו יורק, חצי שנה לאחר מות אביו בתאונת עבודה. בגיל 6 עלה ארצה עם אמו, שני אחיו וסבתו. במשך 10 שנים עברה משפחתו בתים וערים. בגיל 12 הצטרף, בהשפעת צביקה, אחיו הבכור, לשומר הצעיר, מעשה שהיה משמעותי מאד עבורו כילד שגדל בבית דתי. יהושע היה חבר קבוץ השומר הצעיר אמריקאי ד', שנוצר בליברטי, ניו יורק, ב-1939. שם הכיר את רמה. עם כניסת ארה"ב למלחמה, התחיל לעבוד בבניית אניות מלחמה תוך כדי הקמת קן השוה"צ בסן פרנסיסקו.

ב-1945 הוא עזב את אנית צי הסוחר האמריקאי שעגנה בחיפה, והגיע לקבוץ משמר העמק, שם התרכז קבוץ אמריקאי ד'. ב-1947 הגיעו יהושע ורמה לנחלת יהודה, שם נולדה בתם הבכורה נעמי. אז גם התחיל את לימודי החקלאות ברחובות. ב- 1948 עלה עם הקבוץ לעין דור . כאן נולדו ילדיו גלעד, עמית שנפטר בגיל שבועיים, תמר וירון.

יהושע עבד בפלחה עד שנשלח לסמינר "אורנים" ללמוד את הוראת המקצועות הריאליסטים. כ-10 שנים היה מורה ומחנך במוסד תבור. הוא טיפח קשרים חמים עם השכנים הערבים בסביבה, נושא שכל חייו ראה בו חשיבות רבה. באותה תקופה התחיל לעסוק בצילום. בזמן מלחמת ההתשה התוודע אל חיי העדה הכורדית בירדנה ובית יוסף, ותיעד אותם בצילום ובסיפור בספרו "אני כורדי".

בין 80-1978 היה מזכיר קבוץ. הוא למד קומוניקציה וטלויזיה בת"א ופעל להקמת מרכז לוידיאו קהילתי במחלקת ההסברה של התנועה הקיבוצית. 19 שנה עבד בטלדור בהפעלת אקסטרודר. באותה תקופה נהל תכנית לשיפור חברתי בגישה הסוציוטכנית שלמד במדרשת רופין. ב- 6 ביוני 1982 נהרג בנו ירון במלחמת לבנון, בקרב על הבופור, ומאז הקדיש את חייו במאבקו למען השלום.

הוא השקיע עצמו בכתיבה, השתתף בספר, "משפחת הבופור" של רוביק רוזנטל, והוציא לאור את ספרו, "לא די לשרוד" שמתעד מכתבים, שיחות, מחשבות וחלומות בעקבות נפילתו של ירון. התמודדותו עם האבדון הביאה אותו לקיום סדנאות רבות בנושא זה ברחבי הארץ. באוגוסט 1999 עבר ניתוח לב. מאז, מצבו הלך והתדרדר, עד שלבו נדם.


אבא

אני יושבת בצל האורנים בחלקה שמעבר לכביש וזרעי התורמוסים קורצים לי, מבטיחים שגם השנה הם ינבטו והחלקנה תכחיל והפעם אבא, לכבודך. אבא, תפתח עיניים עוד פעם, רוצה לראות את החום הטוב הזה שמסתכל, עלי והכל מתמלא בחמלה גדולה, ולבי גואה על גדותיו.

אבא שלי, כבר אני מתגעגעת וכבר חסר לי המלא הזה, הסקרנות והפליאה שעשתה אותך איש וילד. אבא שלי הכל כל כך קרוב אבל אני מתחילה להבין שלא אוכל ללטף את ראשך או לעסות את רגליך הכואבות וששוב לא אחזיק את ידך, תחסר לי אבא. אני שמחה שבחרנו אחד בשני, אתה להיות לי לאב ואני בתך. לימדת אותי לאהוב ולהיות אופטימית ונדמה לי שעם זה אפשר להגיע רחוק. קשה היה לך לנוח. היו עוד כל כך הרבה דברים שרצית לעשות, לא ויתרת לעצמך ואולי זה מה שכל כך הקשה עליך להיפרד מהעולם הזה. אבא היקר שלנו עיניים חומות וחמות, אנחנו אוהבים אותך.

אמא נעמי גלעד ותמר


יהושע

"מהי שאלה טובה?" שאל אותנו יהושוע יום אחד, והשיב "שאלה טובה היא זו שהתשובה עליה מעלה שתי שאלות חדשות". כזה היה יהושע, איש של שאלות. שלא מפסיק לשאול ולחפש, ללמוד ולמצוא ושוב לשאול וחוזר חלילה. כזה הייתי שזכיתי להכיר אותך לראשונה, כמחנך וכמורה לריאליסטיקה שעבורו שיעור בטבע היה טיול של התבוננות וחקירה, שמביא את הצבעים שילמדו אותנו איך לסייד את הבית בעצמנו, שמלמד כיתה שלמה לנגן על מפוחית, שיוזם מפגש שבועי עם פייסל ותלמידי בית הספר מכפר מסר. ובלב הדברים, המפגש האנושי, המפגש בין בני אדם.

שנים אחר כך, סיפרת לי שביקשו ממך להיות מורה לריאליסטיקה, כי זה מה שהיה חסר, אבל אתה בעצם היית הומניסט, שעבורו מפגש עם מקום, עם זמן, עם תופעה, קיבל את משמעותו דרך מפגש עם בני אדם.

החיפוש אחר מפגש אנושי הדריך אותך גם כשעברת לעסוק בצילום. כך בספרך "אני כורדי" בו צלמת את אנשי ירדנה ובית יוסף, כך במעלות, וכך בצילומים הנפלאים בקיבוץ ובמשפחה. אמרת לי אז, שמה שמעניין אותך הוא הקשר שנוצר בינך לבין המצולם. קשר שנוצר באמצעות המצלמה ותמיד עובר מעבר לה.

כשנהרג בנכם האהוב ירון בקרב על הבופור במלחמת לבנון, הפך הצילום, החיפוש, האיסוף והשימור לדרך של התמודדות עם האובדן הגדול. כך לאורך חייך, בדרכים שבחרת, במפגשים הבלתי פוסקים עם אנשים, תמיד היו השאלות, החיפוש, הניסיון הנואש ואולי הבלתי אפשרי להגיע לאיזו אמת שחיפשת. כשאני חושב עליך יהושע, נדמה לי שכל חייך היו איזה ניסיון, לפענח כתב חידה סתום. כמו ילד נצחי שלא מפסיק לשאול.

לפני הרבה שנים, כשהיינו בכיתה ז' או ח' ויהושע היה המחנך שלנו, הוא תלה על הלוח ביום שישי אחד, שיר של יהודה עמיחי. ועם השיר הזה שנתת לנו במתנה באותו יום שישי, אני רוצה להיפרד ממך היום.

עכשיו כשהמים לוחצים בעוז
כשהסכנות הגבוהות מקומרות מעל,
על קירות הסכרים,
וכמה אהבה דרושה עכשיו כשהחסידות הלבנות,
השבות למלא את הכלים הריקים
נהפכות באמצע הרקיע ללהקות מטוסי סילון,
ואת השעונים שהפסיקו למנות זמן,
שוב נחוש כמה חזקות הצלעות,
וכמה נשימה, וכמה אמיץ האוויר החם בתוך הריאות,
סופה של נשימה,
וכמה העזה נחוצה לאהוב בשפלה הגלויה,
לשיר את שיר האביב הקטן.

דורון יהלום

דברים שכתב יהושע זמיר על עצמו, בדפי החיים של הקיבוץ

בבואי לספר לאחרים את קורות חיי ברור לי מראש שעלי לעשות הכל לזכור כל הזמן, עד כמה איני מסוגל להיות אובייקטיבי. במיוחד לשמור על קנה המידה - לא לשכוח שעם כל הקשיים שהיו לי בחיי – חיים אתי סביבי אנשים שעברו את שבעת מדורי הגהינום של השואה. יתרה מכך, לזכור שלכל אדם אובדניו קשים ואסור לחשוב ולו לרגע שקשייו של הזולת פחותים מקשיי. חשוב לי להקדים במילים אלה בגלל הקטע הראשון של דבריי על השפעת גורם המוות על כל מהלך חיי. אילו רציתי לסכם את המוטיב העיקרי של חיי כפי שאני רואה זאת היום, סיכמתי זאת בשם שנתתי לספרי-יומני: "לא די לשרוד". ובגלל הערכתי את דוד גרוסמן אצטט דברים שאמר בימים אלה, שהייתי רוצה לאמץ לעצמי – ככל שרק אצליח:

"אנחנו חסרי כישרון לחיות, אולי בגלל הקלות הבלתי נסבלת של המוות השולט בחיינו. אני מאחל לעצמי ולכל הנאספים כאן להינות יותר מהחיים, להתחיל לחיות ולא רק להתקיים ולשרוד".

פרקי חיים - יהושע זמיר 1921 – 1998

מות אבי לפני לידתי גרם לי לנסות להחזיק בכל יכולתי את המציאות סביבי שלא תעלם, ומכאן כנראה ההסבר "לאובססיה" שלי לתיעוד. לכן אין זה פלא שבמשך שנים רבות, הקדשתי הרבה מאוד זמן ומחשבה לתיעוד בכתיבה וצילום ולסדנאות אשר פיתחתי בנושא של "התמודדות עם האובדן בעזרת הצילום".

מות אבי היה ללא ספק גם הגורם העיקרי לנדודי אמי וכך הגיעה משפחתנו לפלשתינה בשנת 1927 . כמו כן אחי הבכור, צביקה, היווה עבורי דמות אב ולכן אין זה פלא שהלכתי אחריו לשומר הצעיר בתל אביב בשנת 1934 ומאז כל חיי היו מכוונים להגשמה עצמית לחלוציות וקיבוץ.

השואה באירופה, בשנות השלושים והארבעים, למרות ריחוקה הפיזי, ולמרות שרוב בני משפחתי הידועים לי, הן מצד אבי והן מצד אמי לא נפגעו, כי הם הגרו לארה"ב בסוף המאה הקודמת; עובדת השואה, גרמה לי להקדיש את כל כולי לתנועת השומר הצעיר בארה"ב על מנת לחנך נוער יהודי לעלות ארצה ולבנות מולדת לעם היהודי. התסכול שלי בראותי את ארצות העולם סוגרים את שעריהם בפני ניצולי השואה שכנע אותי עוד יותר בצדקת בניית המולדת היחידה לעם שלי. העובדה שגדלתי בתור נער בפלסטינה, קשרה אותי מאוד לארץ, ונתנה לי את השפה, הקשר והכלים להיות פעיל ויעיל בשומר הצעיר.
בשנים ההן האמנתי בכל לבי שהתנועה הקיבוצית מהווה לא רק פתרון חשוב ליישוב השממה, ולהגנה על הארץ, אלא באמת ובתמים הייתי משוכנע שאנו מסמנים את הסיכוי לבנות חברה חדשה וצודקת יותר בישראל. אין לי כל ספק שבגלל זה, השנים של בניית הקיבוץ כאן בעין דור, עם כל הקשיים, והעבודה הקשה, היו הימים המאושרים ביותר של חיי: חיים של משמעות שגם החברה בישראל הכירה בהם.

בדיעבד, נושא המוות השפיע רבות על כל מהלך חיי. מותו של בננו הפעוט בן שלוש עשרה יום, עמית, בשנת 1954 היה קשה ביותר עבורנו, ולא ידענו כיצד להתמודד. אלה היו הזמנים שרובנו הסתרנו את הדמעות. ושילמנו על כך שנים רבות. מותו של ירון במלחמת לבנון, לפני קרוב ל16- שנה, היווה נקודת מפנה חריף ביותר בחיי ובעיסוקיי. ספרי-יומני מהשנים 1982 ועד 1991 "לא די לשרוד", מתאר בצורה מאוד אמיתית חלק ממה שעבר עלי - עלינו בשנים האלה.

ובסוף, עם הגיל המתקדם, השפיע עלי מאוד מותם של אנשים יקרים לי ובעיקר מותה של אמי ויותר מאוחר חברי קיבוצי הקרובים, איתם הלכנו כברת דרך כה ארוכה. כאן המקום לציין, שזו אולי ההוכחה , עבורי, עד כמה הקיבוץ שלנו משמעותי עבורי. כי עם כל קרבת הדם לבני משפחתי, בגלל הריחוק הפיזי והגיאוגרפי - וברוב המקרים שלי, גם הריחוק האידיאי - החיים השונים כל כך במהותם ובמטרתם, מתברר עד כמה יקרים, קרובים וחשובים עבורי חברי קיבוצי, אתם אני חי יום יום ,קרוב לחמישים שנים תמימות. איני יודע אם זר יבין זאת באמת אודה, אולי אני עצמי לא הבנתי עד כמה קרובים לי חברי קיבוצי. זה הולך ונעשה יותר ויותר ברור וקשה בשנים האחרונות עם פטירתם של ידידיי הקרובים כל כך כאן. לא אזכיר שמות, כי אני עלול לפגוע באחרים אשר אהבתי.

קשה לי מאוד עכשיו עם מות אחי צביקה וגיסתי ירדנה מקיבוץ חצור . אולם עד כמה זה עצוב לי. חשוב לי להדגיש שמתוך המוות הזה - צמח קשר מחודש וקרוב מאוד עם בני אחי. הם נתנו לזה ביטוי מאוד יפה בהחליטם שהם מאמצים את רמה ואותי מעכשיו ...

עד גיל 25 בזכות ובגלל חייה של אמי, נדדתי מבית לבית, מעיר לעיר ואף מארץ לארץ - לפחות 25 פעמים. זה מסביר מדוע השתקעתי – "תקעתי עוגן" - בקיבוץ עין דור לרגלי התבור. נדודים ומעברים רבים בגיל צעיר יכולים להשפיע בצורות שונות על המשך החיים. במקרה שלי דומני שלמדתי דווקא להסתגל לתנאים חדשים בקלות יחסית . ייתכן וזה מסביר גם את התיאבון שלי ללמוד דברים חדשים ולעובדה שכל עשר שנים פחות או יותר הסבתי את מקצועי ונושא התעניינותי.

ברגעים הטובים של חיי, במבט לאחור, הייתי רוצה לראות את חיי משתקפים במטפורה של ספירלה: בעלייתי עם סולם הגיל, עברתי תחנות רבות ושיניתי כל פעם לא רק קידומת אלא גם מקצוע, עיסוק ועניין. אולם הייתי רוצה להאמין שבכל קומה נוספת של הספירלה - חזרתי לאותו מקום, אך על רמה יותר גבוהה, תוך שימוש בידע וניסיון מהשנים הקודמות, מהתחנות הקודמות בדרכי. ומה השביל אשר קשר את כל התחנות האלה? מהי הנטייה המתמשכת לתעד את אשר קורה לי ולסביבתי - בתחילה בכתב, ביומנים; מאוחר יותר בצילום שחור לבן "סטיל" = תמונות בודדות; מכאן לצילום שקופיות צבע, לצילום בווידיאו ולאחרונה לתקשורת בדואר אלקטרוני ובאינטרנט?

מוטיב מרכזי בחיי הוא הצורך המתמיד שלי לקשר - התקשרות ותקשורת עם אנשים: אני מרגיש עשיר מאוד בקרבה אשר נוצרה ביני לבין אנשים רבים – קשרים המתמשכים במשך שנים רבות ומעשירים אותי בחברות וניסיון החיים של האחרים. בחדר העבודה שלי בלול האומנים נמצאים מכתבים אל מאות אנשים בארץ ובעולם. אין לי ספק שתכונה זו, בנוסף לבריאות טובה, ירשתי מאמי זיכרונה לברכה. עד גיל 90 היא התכתבה עם כל בני משפחתנו הענפה ועם ידידים רבים נוספים. היינו עדים לכך, שאם חזרה מנסיעה באוטובוס בירושלים מבית הכרם לרחוב יפו ובחזרה – היתה מספרת לנו את סיפור חייהם של שני אנשים: הראשון שישב על ידה בדרך העירה, והשני, בדרך בחזרה. כאשר אני מנסה לבחון מה משלושת הגורמים העיקריים הממריצים אנשים: כוח, הישגיות או חברתיות ---- אין לי ספק שאצלי הגורם הדומיננטי בחיי היה וממשיך להיות הגורם החברתי.

דפי חיי

נולדתי ברוצ'סטר ניו יורק ארה"ב חצי שנה לאחר מות אבי בתאונת עבודה כאשר אמי הייתה בת 25 - אחי הגדול היה בן 4 ואחי השני היה בן 3. היתה תקופה קשה מאוד לאמי וכל המשפחה התגייסה לעזור ובמיוחד סבתא בתיה סולוביי אל ביתם עברנו לגור בעיר אויל סיטי פנסילבינייה. זכור לי שבגיל חמש, הלכתי לגן ילדים שהיה מעבר לכביש ובאוסף תמונות ילדותי אני רואה אותי בגן עם דגל אמריקאי ביד.

בגיל שש בשנת 1927 - "עלינו" שלושת האחים ואמא לפלסטינה, יחד עם הסבתא, שהחליטה למצוא שידוך מתאים לאמא. לאחר שגרנו בירושלים שנה, אכן נמצא החתן המיועד, עמנואל גור אריה. הם נשאו ועברנו לתל אביב. ב- 1932 נסעתי עם אימא לארה"ב, שם נולד דני אחי הצעיר עם אמא והסבתא לפלסטינה - לירושלים, שם למדתי שנה אחת בבית ספר אמריקאי "מתקדם". בגיל שבע, בשנת 1928 אמא התחתנה עם עמנואל גור אריה שהיה מבוגר ממנה כעשר שנים ועברנו לחיות בתל אביב, שם נשלחתי ללמוד בצריף - סניף בית ספר הדתי, תחכמוני בקצה רחוב ביל"ו, שהיה מוקף בפרדסים – והיום נמצא שם היכל התרבות של תל אביב! והמחנך שלי בארבעת השנים החשובות עבורי, כיתות ב'-ה' - היה מר מישורי שהיווה עבורי דמות אב.

כנהוג בשנים ההן היינו עוברים דירה כל כמה שנים - במוחרם - וכך יצא לי לגור לפי הסדר, ברחוב יוחנן הסנדלר 18, רחוב הס 20, רחוב שיינקין 78, רחוב נחמני 36, רחוב מאז"ה בשיכון פועלים - בבתים משותפים. יש חשיבות בציון הדירות -כי בכל מקום נוצרו קשרים עם ילדים שאחר כך היתה לזה משמעות.

קצר המצע מלהשתרע. כי אין לי ספק ששנות ילדותי בתל אביב היוו גורם מאוד משפיע על המשך דרכי בחיים. במקום אחר ובצורה אחרת אני מספר אנקדוטות מהתקופה ההיא. אציין כאן רק כמה מהאירועים המשמעותיים מתקופה זו: סימני דרך בילדותי כולל - האורות והצללים: היו לי כל מיני קשיים, לדוגמא: להסתדר עם אבי החורג, עם אחי אהרון שהיה שלוש שנים גדול ממני, ללמוד עברית, עם הפחדים שלי מערבים - הנבוטים והפנטלונים השחורים בשנת המאורעות 1929, "להיות דתי" וללכת לבית הכנסת בשבתות.

בגיל 11 בשנת 1932 נסעתי לשנה לארה"ב עם אמי שרצתה ללדת שם את אחי החורג דני ולא יכלה להשאיר אותי עם עמנואל אבי החורג. גם שם בפיטסברג פנסילבניה, היה לי קשה ללמוד, בכיתה ה ' - כי ידעתי לדבר אך לא לקרוא אנגלית - וזכור לי שבסך הכל הייתי מאוד עצוב בשנה הזאת עזרה לי אהבתי את הסבא שלי שהיה אדם נוח וחם לב ואף לימד אותי גם גמרא כל יום. שנה לאחר שחזרנו מאמריקה, אמי הסכימה לשלוח אות סוף סוף לבית ספר לא דתי - לחיפה לבית ספר ריאלי ולחיות בפנימייה עם משטר מאוד קפדני (מאוחר יותר הפנימייה הצבאית).

במבט לאחור היו אלה השנים הקסומות של תל אביב קטנה, אינטימית, בה עברנו דירה כל שנה-שנתיים. במיוחד אני אוהב לספר על התקופה בה גרנו ברחוב הס, קרוב לרחוב ביאליק. אין זה פלא "שאהבתי את ביאליק", שהיה באמת הולך ברחוב ומלטף את ראשינו השובבים .ובמיוחד אהבנו את הירקות בגן הירק מאחורי ביתו, ולא פעם גורשנו במטאטא, על ידי אשתו והשומר הג'ינג'י.

בשנת הבר מצווה 1934 - השינוי המשמעותי והמשמח מאוד עבורי - אחי הבכור צביקה שהיווה דמות אב עבורי ו"הגן" עלי מהאב החורג - הכניס אותי לשומר הצעיר שהיה אז בקן ברחוב שבאזי בתל אביב. זו הייתה נקודת מפנה בחיי שהשפיע על כל מה שחוויתי מאז. ההשתייכות לתנועת השומר הצעיר, היה ממש הגשמת חלום, לצעוד ברחובות העיר עם נעליים מסומרות, ובמיוחד בשבתות, עם מפוחית פה ושירה וכמובן חולצה כחולה היה נפלא. בגיל 13 כאשר הקן עבר לרחוב גורדון בתל אביב (שהיה בקצה חולות תל אביב...) עזרנו שם לבנות את החדרים בעזרת העצים ובלוקים "ששאלנו" מהקפיטליסטים שבנו את בתיהם באזור... עד היום זכורים לי ערבי השבת בהם כל הקן התאסף עם תכנית תרבותית עשירה, שירה וריקודים. בגיל צעיר מאוד הדרכתי צעירים ממני, ואני זוכר כמה שקשקתי כאשר הייתי מטייל אתם בפרדסים של האזור שהיום הוא הקריה. היו אלה ימים קסומים הקבוצה בגדוד משמר העמק, הייתה מרכז חיי וענייני.

בגיל 15 –בסוף שנת 1935 לאחר שאמי נפרדה מבעלה השני, עמנואל, אחי הבכור צביקה , שכנע אותי שעלי להצטרף לכל המשפחה ולנסוע לזמן קצר לארה"ב עם אמא - כי היא לא יכלה לקבל ויזה אלא אם נחזור כולנו איתה. וכך נפרדתי בעל כורחי מידידיי בגדוד משמר העמק בקן תל אביב. מאוד לא רציתי לעזוב את הארץ, ובכל זאת עשר השנים הבאות חייתי בארה"ב - גם שם נדדתי מעיר לעיר..

כך החלה התקופה שלישית של חיי באמריקה מגיל 15 עד 25 - ובמרכזה השומר הצעיר! 1935-1939 בעיר מולדתי רוצ'סטר ניו יורק: למדתי בתיכון ולהנאתי חלק ניכר היה בשעורי מלאכות שונים שאהבתי מאוד. אולם עיקר חיי - בקן רוצ'סטר וזמן קצר לאחר בואי התחלתי גם להדריך ולאחר זמן מה הייתי גם ראש הקן לשנתיים.

עם סיום התיכון, ויתרתי על לימודים בבית הספר הפולי-טכני המצוין של רוצ'סטר לטובת חיפוש עבודה שתכשיר אותי ישירות לחיי הקיבוץ וכן התאפשר לי לאסוף כסף לקופת העלייה של קיבוצי בעתיד - קיבוץ אמריקאי ד'. בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה ומוראות ומאורעות השואה הנוראה. כמו כן בשנה זו - נוצר קיבוץ אמריקאי ד' בליברטי ניו יורק. זכור לי היטב הקיץ של שנה זו כאשר נוצר הגרעין של קיבוצנו, קיבוץ אמריקאי ד' בליברטי ניו יורק, כאשר שמענו לראשונה בצורה מוחשית ביותר על גורלם של יהודי אירופה. בכנס זה רמה ואני שנפגשנו כבר שנה מקודם במחנה מדריכי התנועה במערב ארה"ב, החלטנו לקשור את חיינו יחד.

רמה הצטרפה אלי לסן פרנסיסקו כעבור כמה חודשים ומאז אנו חיים ביחד קרוב ל60- שנים. השפענו מאוד הדדית במשך התקופה הארוכה הזאת ועד עצם הימים האלה. על כן המשך הכרונולוגיה של חיי קשור לסיפורנו המשותף. בסן פרנסיסקו הצלחנו לחנך לציונות ולהגשמה. עם כניסת ארה"ב למלחמה, התחלתי לעבוד בבניית אוניות מלחמה, תוך כדי פעילות בקן. בשנת 1943 עברתי לבולטימור שם הייתה קומונה של קיבוץ ג' והמשכתי לעבוד במספנות ,נמשם עברתי להכשרה בהייטסטאון ומשם עם רמה לניו יורק. כאשר לא התקבלתי לצבא האמריקאי בגלל ראייה לקוייה והמשכתי לעבוד במספנות וקיבלתי על עצמי לרכז את השומר הצעיר בגליל ניו יורק.

רמה סיימה שנתיים באוניברסיטה בעיר מולדתה שיקגו, ומאז עבדה בהרבה מאוד עבודות אחראיות בארה"ב, כולל מטעם הצבא, במספנות, וכמובן בהכשרה בהייטסטאון שם הייתה אחראית ל200 דונם מטע תפוחים שלגו. כמו כן מאוחר יותר הייתה איש הקשר עם חיילי קיבוץ אמריקאי ד' ששרתו באירופה והמזרח הרחוק. אולם לקראת עלייתה עבדה בניו יורק עם ילדים,

ביום שהמלחמה נגמרה ביפן, הוסכם בהנהגה הראשית, שאני יכול לעלות אי- לגלית
לפלסטינה, תוך ידיעה שרמה תקבל סרטיפיקט מאוחר יותר. וכך בשנת 1945 - בחג ההודייה האמריקאי, יום חמישי האחרון של חודש נובמבר, הסתלקתי מאניית צי הסוחר האמריקאי שפרקה 10.000 טון חיטה בנמל חיפה - שהיו מיועדים קודם להודו - ולמזלי, שינו את יעדם - ל"ירושלים" כפי שהקברניט ציין. היו אלה ימי העוצר בחיפה והחיפושים בקיבוצים, והחלטתי להגיע לקיבוץ משמר העמק, שם הכרתי חברים שהיו אתי יחד בתנועה בארץ בגדוד משמר העמק. תוך זמן קצר הגיעו יצחק בן צבי, רות אילן ועליזה, וכך הסכימו בקיבוץ הארצי שגרעין קיבוץ אמריקאי ד' יתרכז ויתגבש במשמר העמק. לאחר חצי שנה, רמה הגיעה וקיבלנו "אוהל משפחתי".

הסיפור של השידוך עם קיבוץ א"י ו' משותף לרבים מאיתנו ועל כן אנסה לספר מה קרה לנו בשנים הבאות שכולנו היינו ביחד, אך כל אחד חווה זאת בצורה מיוחדת. זכיתי להיות בצוות של חמישה חברים עם שרגא, שרה קדר, שרה אורן ודוד סולומון שנשלחנו לתור את הארץ לבחור למקום התיישבות אחת משתי נקודות שהקרן הקיימת סוף סוף אחר 10 שנות קיום קיבוץ ו' הואיל להקצות להתיישבות. אולם כאשר עמדנו על צלע הגבעה המוכרת היום כגבעת הספורט ליד מיקום מאגר המים, ביום אביב מקסים וראינו את הנוף הנהדר של העמק שרוע לפנינו והתבור החולש על הכל, החלטנו שאין לנו מה לנסוע צפונה לג'יב יוסוף... הייתה זו אהבה ממבט ראשון. ועד היום איננו מצטערים על כך.

על הימים של טירה, רצוי לקראו את היומן של דוד סולומון שתיאר בצורה כל כך נפלאה את הרומן ההתחלתי שלנו עם מקום ההתיישבות שלנו. זכורים ימים של בראשית: לחרוש בפעם הראשונה את השדות שיהיו שלנו מעכשיו ועד עולם. ברור לי שאז גמלה בראשי ההחלטה שזו התחנה האחרונה שלי - כאן יהיה ביתי עד עולם. זכור לי שהרגשתי שאי אפשר להחליף אמא וכן לא את האדמה והבית אשר בנינו ביחד כאן בעין דור. אזכיר רק כמה מראשי הפרקים של התקופה הראשונית בטירה: העבודה בשדות, הסיקול, המים בטנק, הכלור במקלחת, חיי התרבות. אזכור את היום המר, 19 בינואר 1948, יום בו נרצח דב שלנו, ואת ה 15 במאי 1948. את הקושי להיות רחוק מרמה ונעמי בתנו הבכורה שזכינו לראותם רק פעם בששה שבועות. ואת ההרגשה שכל זה היה מובן מאליו שכך צריך להיות. ומאוחר יותר את הקציר של שדות השעורה והחיטה של הערבים ברמת סירין ועד לכוכב הירדן. בימים ההם לפני הקמת המדינה, והחלפת הקרקעות עם תושבי כפר מסר, בחרנו בחלקה הרחבה יותר על הגבעה הזאת הנקראת "קסר" ותכננו את הנקודה לאורכה. יום העלייה והזיכרונות המתערבבים עם הסרט הנפלא שצילם זג- אשר ראינו עשרות פעמים וכבר לא ברור בדיוק מה היה ומה חווינו באמת- ומה אנו "יודעים", מהסרט.

אזכור את עשרות שנים הראשונות של חיינו בעין דור, רמה הייתה מטפלת בגיל הרך לאחר שקבלה הכשרה של חצי שנה בבית חולים עפולה עם הרופא הנודע (לחומרה או גרוע יותר ) ד"ר נסאו. למרות שבית החולים היה כל כך קרוב, רמה נעדרה במשך רוב ימי השבוע מהבית כאשר נעמי היתה ילדה קטנה. ובימים ההם כלל לא חשבנו שזה "לא בסדר". קיבלנו כמובן מאיליו שרמה נשארה לבדה עם נעמי בנחלת כאשר אני הייתי בטירה והגעתי למושבה, כמו יתר הבחורים, רק אחת לשישה שבועות…

והרי כמה תאריכים משמעותיים בתקופת חיי זו:
16-3-50 גלעד נולד בבית חולים עפולה.
1954 עמית נולד ונפטר תוך שבועיים ממום בלב.
20-9-55 תמר נולדה.
1956 מלחמת סיני, ואני בחטיבה 9 עד שארם אל שייך.
27-10-60 ירון נולד.
1959-60 למדתי ראליסטיקה באורנים.

מאוד לא פשוט היה לרמה בשנתיים שאני למדתי באורנים ונעמי, גלעד, תמר וגם ירון היו בבית. הייתי נעדר רוב ימי השבוע וכל הטיפול בילדים, היה על שכמה. ידעתי שזה קשה, אך הקיבוץ החליט שאני דרוש כמורה לראליסטיקה וזו הייתה הדרך היחידה ללמוד בימים ההם.
לפני כ- 25 שנים, רמה הרגישה שקשה לה מדי להרים את התינוקות, קחו בחשבון שיואב הריס היה ביניהם… היא למדה תפירת וילונות וממשיכה לעבוד במקצוע זה עד עצם היום הזה. אחד הדברים המופלאים לטובה בעבודתה זו, היא העובדה שהיא עובדת כל השנים האלה עם זהבה ואננה , באותו החדר, ביחסים מאוד טובים. כמו כן צריך לציין שהעבודה הזאת אפשרה לרמה מידה גדולה מאוד של עצמאות וכמובן זה היה מאוד טוב וחשוב עבורה.

התקופות הקשות ביותר בחיינו המשותפים היו ראשית, כאשר בננו עמית, בשנת 1954 - בגיל 13 יום, נפטר מפגם בלב. בדיעבד קשה לי אפילו להאמין עד כמה לא היינו מוכנים למוות הבלתי צפוי הזה. ועד כמה לא ידענו כיצד להתמודד עם הכאב והצער. עד כדי כך שאני לא זוכר הרבה פרטים על הימים ההם. רק זאת, שעבדתי במלונים בדהר א' כאשר הודיעו לי; זכור לי שמרוב שלא ידעתי מה לעשות, ישבתי בחדרנו וקראתי פרקי תהילים; וכמה מעטים היו אתנו בדרך לבית הקברות. נכון, לא היה סיפק בידנו להתקשר עם עמית, אולם שם כבר נתנו לו, וכל כך ציפינו לבואו. ואין לי ספק שהדחקנו עמוק את החוויה הטראומטית הזאת.

ב5- ביוני 1967 היתה מלחמת ששת הימים. עם סיום המילואים אני מסיים ללמד ולחנך במוסד תבור לאחר 7 שנים של חינוך והוראת ריאליסטיקה – נושא שלא ראיתי אפשרות להמשיך ולהעמיק בו. ייתכן ואילו התחלתי ללמד הומניסטיקה, הייתי ממשיך עוד שנים רבות בהוראה, אולם חפשו "מורה לטבע" ואני הייתי פלח – וקרוב לאדמה ולצמח – אז נעניתי לאתגר = אולם זה לא היה מתאים לי.

ובגיל 46 התחלתי לעסוק בצילום באופן מאוד רציני והמשכתי בצילום "סטיל" בעיקר בשחור לבן , לתעד את הקיבוץ והחיים בארץ במשך 11 שנים הבאות - עד לעליית הליכוד לשלטון, 1977, ובו בזמן עבדתי ליד האקסטרודר בטלדור.

6-10-73 מלחמת יום הכיפורים ואלפי חלליה- ביניבם ארבעה צעירים מקיבוצנו שכל החיים היו צריכים להיות לפניהם! מלחמה נוראית שיכלו מנהיגינו למנוע.

שנתיים 1978 - 1980 הייתי מזכיר קיבוץ

במשך שנתיים אלה הגעתי לידי מסקנה שצילום בווידיאו עשוי לשרת את הקהילה הקיבוצית - כדרך נוספת להגדלת המעורבות החברתית על ידי כך שנאפשר לכל חבר להגיע לידי ביטוי דעותיו והרגשותיו, ולשדר זאת בערוץ קיבוצי. וכך במקום לנסוע לשנת השתלמות בצילום סטיל בארצות הברית, כפי שאושר לי, הקדשתי את השנה הזאת ללימודי קומוניקציה וטלוויזיה באוניברסיטאות תל אביב וירושלים ופעלתי יחד עם ארנון תמיר להקמת מרכז לווידיאו קהילתי במחלקה להסברה של ברית התנועה הקיבוצית, אשר לאחר מכן פתחה את המרכז ובית הספר לווידיאו וטלוויזיה בגבעת חביבה.

בשנת 1982, נהרג ירון בננו ביום הראשון של מלחמת לבנון 6-6-82, ומאז חיינו השתנו. מותו של ירון השפיע על כל החיים במשפחתנו. אני זוקף לעובדה הטראגית הזאת גם את עזיבת בנינו את הארץ, אפילו אם הם יסבירו זאת אחרת. לא רמה ולא אני, איננו אותם האנשים שהיינו מקודם. למרות השוני הרב באופיינו, למזלנו ידענו כמעט כל הזמן, למזלנו לתמוך זה בזו. והיינו זקוקים לזאת, כי למרות הקשר החם והטוב של בנינו אלינו שרק נעשה יותר קרוב בתקופה הזאת, הם לא יכלו להמשיך כאן ועזבו , והמרחק הגיאוגרפי היה ונמשך להיות – גדול עוד יותר.

במשך כל השנה לאחר מותו – עשיתי ככל שיכלתי לפעול נגד המלחמה ולהחזרת הבנים מלבנון. בו בזמן עבדתי עם בני משפחתי ובני קבוצת אלון - על החוברת לזכרו אשר דן ליאון תרגמו לאנגלית וניסיתי ללא הצלחה להוציא לאור בארה"ב. בשנים 1985-1987 במשך כשנתיים, ניסיתי להיות "סוכן שינוי פנימי" בטלדור ברוח גישת "הסוציו-טכניקה" שאת עיקריה למדתי במדרשת רופין.
משנת 1983 ועד לשנת 1991 השקעתי את רוב זמני בכתיבה, ובו זמנית התחלתי לערוך ולחפש ולמצוא מו"ל אשר יוציא לאור קטעים מיומני מתוך אלפי דפי יומני מאז יוני 1982 עד אשר מצאתי את ירון גולן שהוציא לאור את "לא די לשרוד", במעל 1500 עותקים. מאוחר יותר השתתפתי בסרט "יומני שלום" שהוקרן בארץ ובחו"ל.

החל משנת 1991 - מיד לאחר התערוכה "דיאלוג עם צלמים", התחלתי לארגן סדנאות בנושא שהגעתי אליו מתוך ניסיון חיי: "צילום כדרך התמודדות עם אובדנים". עד כה התקיימו יותר מארבעים מפגשים כאלה במקומות שונים בארץ, עם אנשים בגילים שונים - כולל תלמידי צילום בויצ"ו חיפה, "חולי סרטן נלחמים" בתל אביב, חיפה ועפולה, עם חברי קיבוץ ועוד קבוצות רבות ושונות. בסדנאות אלה, תיעדתי בעיקר באודיו והעברתי למחשב, מאות סיפורים אשר המשתתפים ספרו בהם כיצד הם נעזרו בתקופות קשות בחיים בעזרת צילומים שהיו להם. מאז אני מנסה למצוא מו"ל שיסכים להוציא לאור את החומר הזה. במשך הזמן הזה התקיימו בנושא הסדנאות והצילום בטלוויזיה החינוכית , ב"קשר משפחתי", ארבע תכניות , ביחד עם פרופסור מריאן רבינוביץ, תכניות אלה הוקרנו מספר פעמים נוספות בטלוויזיה בכבלים בערוץ 21 הערוץ החינוכי.

בשנים אלה הצעתי לתמר גורדון מחיפה, חולת טרשת נפוצה שכבר לא יכלה לכתוב, לספר לי בקלטות אודיו את סיפור מאבקה עם המחלה. לאחר שהעברתי למחשב את דבריה, הם נמסרו לעריכה ויצא לאור הספר "ריקוד הצבים". אין אפשרות לפרט את התכנים של הנושאים האלה במסגרת סיפור חיים, אך המעונינים יכולים לראות את "החומרים האודיאו-ויזואליים" האלה בחדר העבודה וארכיון בביתנו.

חשוב לי לנסות לגלות את המוטיב המאחד של הנושאים האלה, בהם השקעתי ימים ולילות תוך הרגשה שאיני מסוגל להפסיק לעשות את המעט שיכול בן אדם אחד לעשות למען ארץ בה יכלו בנינו לחיות ולא למות. המוטיב המלכד, דומני, הוא הדיאלוג עם האנשים הבאים לסדנאות ללמוד עוד דרכים להתמודד עם אובדנים: בסרטים, נסיון דיאלוג עם הצופים - ביומני וידיאו המתעדים בגובה העיניים את אשר קורה בניסיון לחיות בדו-קיום עם שכנינו, ובד בבד להיאבק על השלום המיוחל.

שנת 1992 ציינה נקודת מפנה חשוב בחיי עם יציאתי ממעגל העבודה - הפסקת עבודתי באקסטרוזיה בטלדור עם הגיעי לגיל 71. במשך שנים רבות, האמנתי וחייתי שאם אני רוצה לעסוק בצילום כדרך של ביטוי ומאבק קיבוצי חברתי - כביטוי אישי, עלי לעשות זאת כאשר אני נטוע בתוך קיבוצי - בעבודה ומעורבות. טענתי, ששלושת הדברים שעולמי עמד עליהם היו: "ייצור, יצירה ... ויצר". לאחר גיל 70 הרגשתי שעל מנת לנסות למצות את הפוטנציאל הגלום בתיעודי, ועל מנת לעשות את כל אשר אני יכול למען השלום בדרכים שלי, עלי להקדיש את כל זמני "הנותר" למטרות אלו. והתברר לי שאכן 4 שעות יומיות על יד המכונה, נראו היו לי כזניחות לעומת 20 השעות הנוספות של היממה, אולם ברגע שהפסקתי לעבוד גיליתי עד כמה סחטו ממני שעות אלה את כוחותיי הפיזיים והנפשיים. התברר לי שלאחר 15 שנים כפועל ליד המכונה - הרעש היווה מקור חשוב מאוד של התשה. כמו כן עם הגיל, האחריות המוטלת על אקסטרודריסט, הייתה קשה לי מאוד. האמת היא שחששתי מאוד מהיום בו אעלה במעלה הגבעה מביתי לחדר האוכל ואפגוש את חבריי בני גילי - מעטים ככל שיהיו - המתמידים בעבודתם ליד המכונות. אולי בגלל השלמתי עם החיוביות היחסית של הדברים האחרים שעשיתי, היה לי יותר קל לעבור את השלב של הפסקת העבודה. אבל, אני רוצה לציין כאן לכל מי שאינו מבין זאת, עד כמה יש לכבד את חבריי הממשיכים בגיל זה לעבוד ליד המכונות בטלדור ובמקומות אחרים שאני פחות מכיר לעומק.

בשנת 1997 התחלתי לעבוד על סרט בנושא "התמודדות עם אובדן". במלאת 15 שנה למלחמת לבנון "יצא לאור" באנגלית באתר קבוע באינטרנט ספרי "לא די לשרוד". אני ממשיך לנסות לתמוך בדרכי ב"תנועת 4 האימהות - לצאת מלבנון בשלום". בימים אלה נמצא בשלבי עריכה סופיים, הסרט "כוונות טובות" שעשה אתי הבמאי איתן וצלר, הסרט כולו עוסק בהתמודדות של הורים עם האובדן והחרדה מפני האובדן של הבנים במלחמות והאלימות האין סופיים בארצנו, והוא יוקרן בקרוב בתכנית דוקומנטרית של הרשות השנייה של הטלוויזיה..

אין לי ספק שלא פשוט היה לרמה כל שנים לחיות אתי . אנחנו ממש הפכים של התנהגות. רמה מופנמת ואני מוחצן. רמה בהגדרתי, "אשרי יושבי ביתך", ואני כל השנים מתקשר עם אנשים בחוץ. רמה עוסקת בכל הדברים שיוצרים את הבית ואילו אני, תמיד עסוק ועוסק בנושאים כלליים יותר אם זה בקיבוץ בתפקידים שונים או בחוץ. ולמרות שהקפדתי במשך כל השנים לא לעזוב את הבית – לא לקבל עלי תפקיד בחוץ, גם בהיותי בבית – ובכל אחד מהנושאים שעסקתי בהם – תמיד הייתי כל כך שקוע בהם, שלא נשאר מקום אמיתי מספיק לבית, למשפחה, לילדים. אין זה אומר שלא הייתי כמעט תמיד "בהקמה, עם הילדים. אבל בתקופת הצילום שלי, תמר הגדירה את זה יפה מאוד; " נכון אבא, באמת היית אתנו כל יום בהקמה….. אבל…. המחשבות שלך, הראש שלך היה בצילום…”ובוודאי כך היה גם לפני כן כאשר הייתי מחנך במוסד תבור במשך 7 שנים. בימים ההם המורה והמחנך היה מקים את הילדים בבוקר. אוכל ארוחת בוקר עם החניכים לפחות בכיתה ז' – מלמד כל הבוקר, חוזר בשעה שתיים לעזור לילדים להכין עבודות בית. ובערבים מקיים פעילויות בקבוצה ועוד משכיב אותם בלילה. כמה זמן ואנרגיה נותר לי לילדים שלנו?

בסיפור חיי אני מנסה לשאול את השאלות המשמעותיות של הווייתי. אין ספק שמה שעומד להשפיע עלינו בשנים הבאות: הפרידה מגלעד בננו, ציפי כלתנו וארבעת הנכדים עדיין בישראל אולם בקרוב מאוד הם נוסעים למקסיקו. היינו רוצים לקוות שזה רק לזמן מה, לצורכי עבודה ופרנסה. אולם ידוע ששתי בנותינו, תמר ונעמי, נמצאות עם משפחותיהן שנים רבות בחו"ל ואיננו יודעים מתי יחזרו.

וכאן אין לי מנוס מלשאול כיצד קרה לנו, לרמה ולי, ששלושת בנינו הנותרים בחיים - כולם בחו"ל? מזמן חדלתי לשאול מדוע הם אינם חיים בקיבוץ. עם זה קל לי יותר להתמודד. ואולי אפרט מאוחר יותר. בסרט לטלוויזיה אשר נעשה אתי לאחרונה בנושא "ההתמודדות עם האובדן בארץ" שם זמני - "כוונות טובות", עניתי לשאלה מדוע שלושת ילדיי אינם איתנו, במילים הבאות: "אני מאמין שהמלחמות האין סופיות כאן בארץ הן הגורם העיקרי להיותם בחו"ל ולא כאן."

אני מודה שבפרק הנוכחי של סיפור חיי, האכזבה, החרדה, ואפילו הייאוש מנסים להשתלט עלי - ומצליחים במובנים רבים. והרבה פעמים אני שואל את עצמי: מהיכן אני לוקח את הכוחות הנפשיים ליצור ולהמשיך ולנסות להשפיע בכיוון של מאבק לשלום? אין לי תשובה. ייתכן שזו רק אינרציה. ואולי באמת זהו החוב שאני ממשיך לשלם לירון בני שקיפח את חייו בגלל שאני בחרתי לעלות לישראל? הייתכן?

היום כאשר רמה ואני בשנות השבעים המתקדמות שלנו, אפשר לומר במידה מסוימת ש"עם בלותנו – עדנה". צר לנו שכל ילדינו – אינם אתנו, אולם אנו בקשר מתמיד וטוב עם כולם ומתראים מדי פעם לתקופות מרוכזות. כמו כן זמננו בידינו ואנו –כל אחד בנפרד ובדרכים שונות – ממלאים את הימים במיטב יכולתנו. ורוב הימים ממשיכים לטייל – יד ביד – בשבילי הקיבוץ וליהנות מהקיבוץ שעזרנו לבנות." (23 מאי 1998)