דפי הנצחה

סיקלאי משה
נולד 14.11.1925
נפטר 24.9.1984
בעלה של לאה
אביהם של אמנון, עמרי, גלעד וגדעון.
סבא של סער, זהר ומיה.

משה נולד בבודפשט, למשפחת עמלים. עוד בנעוריו הצטרף משה לאביו השרברב ועבד איתו עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. כאשר גויס למחנה עבודה.
בתור ילד כבר צייר בבית הספר, צייר הרבה וכבר אז אפשר היה להרגיש שהילד צייר יהיה.
ממחנה העבודה הועבר משה לקראת סוף המלחמה למחנה הריכוז "ברגן בלזן" ומשם שוחרר בסוף המלחמה על ידי צבאות בנות הברית.
במאי 1945 חוזר משה לבודפשט עם מחלת טיפוס קשה ובמקום ההבראה הוא פוגש את לאה, חברתו לחיים.
אחרי שהוא מביא, חוזר משה לעבוד כשרברב עד שגוייס לצבא.

כאשר מתארגנת קבוצת עולים בחשאי, בורח משה מהצבא ההונגרי ועובר עם לאה והגרעין לצ'כיה ומשם לאיטליה עד עלותם ארצה.
ב 1949 נקלט הגרעין בעין דור ומשה מתחיל מיד לעבוד במקצועו שכה חסר לנו באותה עת.
משה עבד מעל 30 שנה במקצוע עד שעבר לטלדור.
ישראל הררי

אנו הצעירים יותר הכרנו את משה כבעל מקצוע אמיתי, מכיר את כל רזי השרברבות, ההידראוליקה, הקיטור ומה לא?
תמיד מוכן לעזור, תמיד מוכן ללמד, רבים נאספו תחת כנפיו לחוס בצילו, להתחזק מתמיכתו וללמוד ממנו פרק בעבודת כפיים.
משה ראה בעבודתו, חובה שחייב אדם לפרנסתו ואין חשיבות מהי העבודה.
עבודה יש לעשות. אך עיקר הנאתו היתה אחרי שעות העבודה, עת רוכב היה על אופניו לסטודיו ושוקע בעןולם האמנות, עולם קסום, פרטי ואינטימי.
את רגישותו האסטטית הביא עמו גם לעבודה באינסטלציה, חשוב היה שלדברים תהיה צורה נאה, תואמת ויפה, שלמות של צבע וצורה.
חדוות היצירה הטבועה בו, החריצות שבאופיו והנכונות לאתגרים, כל אלה הביאוהו לתכנן ולבנות בעצמו מערכו ואביזרים, גם אם ניתן היה לרכשם בחוץ.
תמיד העדיף לבצע במו ידיו במקום להעזר בקבלנים זרים.
את מכון הקיטור הכיר כאת כף ידו וידע לטפל בו במסירות ואחריות אין קץ.
משה היה צנוע והסתפק במועט, הוא שמח בחברת צעירים, נהנה לשמוע בדיחה טובה וידע להוסיף גם משלו. אך הרעות האמיתית התגלתה ביכולתו להקשיב למצוקות הזולת, לעזור, לתמוך ולעודד ברגעים קשים.
משה היה חביבת של רבים, מתיחס בלבביות וחמימות לקטנים ולגדולים. תמיד סבלני, עם דוק של הומור, שמות חבה שדבקו בו במשך השנים כמו – מוישה, מוזס, סובחי, סבא, עדים לכך.
איבדנו חבר;
יצחק אפלבוים.

אבא יקר, סבא וידיד
הלכת מאיתנו בדרך שכל כך אופינית לך: בשקט ובצנעה, בביתך, באישון לילה.
קשה לכתוב עליך כמשהו שחלף, כאשר כל דבר בכל מקום שבו אני עובר מזכיר לי אותך ואת מגע ידך.
אני זוכר כילד את הכנת תשתית המים לקיבוץ, אתה בתעלות, גמיש כלולין, מרתך בכל מצב.
אמא מהללת ומספרת בכל הזדמנות: הרתך הטוב באזור הצפון! על מגדל המים אתה על הקשת העליונה קשור בחבלים, מרתך וכובע המצחיה שמוט לאחור, ואני למטה, הבטן מתכווצת, אך החזה רחב.
איך אפשר לשכוח את לב הקיבוץ, דוד הקיטור, שטיפחת במסירות אין קץ, שלא חדל לפעום במשך 30 שנה וימשיך בודאי עוד שנים רבות בעוד ששלך כבר נדם.
בחגים, שולחנות ערוכים הכל חגיגי ועל הקירות מעשה ידך, תמיד מקורי, תמיד חדש ומרענן, תוך התנסות בחומרים חדשים.
בחדרי החברים נמצאים ציורים ופסלים שאני מכיר כל אחד ואחד מהם, כי הרי טרחת תמיד להראות לי כל אחת מיצירותיך.
באה תקופה של לימודים ארוכים בחוץ.
אתה זונח את הפיסול לטובת הציור באומץ מדהים.
למרות שרבים ואני בתוכם, חשבנו שאתה כשרון נדיר בתחום הפיסול. והנה אתה מוכיח לעצמך שאינך נופל במאום גם בתחום הציור.
תמיד מצאת זמן לכל אחד מאיתנו לשיחות ארוכות ולמתן עידוד.
היית מקור כח לכולנו, בעוד שמעולם לא דרשת כלום לעצמך. מסתפק במועט היית ותמיד מרוצה עם מה שיש.
השארת לנו כאב עז ואת מעשה ידיך להתפאר שניהם לשנים ארוכות
אמנון

בעלי היקר
מתאבלת עליך עם כל בניך בכאב וביגון.
תהייה מנוחתך עדן.
זכרך יהיה ברוך
אשתך לאה.