פרחיה דובדבני ז"ל
22.7.1922-1.1.2016
פרחיה נולדה 22.7.1922 בכפר הודידורוג שבהונגריה, לאבא זלמן ואמא רבקה טישלר ז"ל. מגיל צעיר עבדה עם אימה ועזרה בפרנסת המשפחה, בשנת 1941 עם התגברות הפשיזם והגזענות עזבה את ביתה והלכה לעבוד בבית חולים כאחות. העבודה בבית החולים הייתה לה משמעותית וחשובה, היא הייתה מוערכת מאוד אך התקשתה לראות את הזוועות שהתחוללו סביב. היא ניצלה בזכות עבודתה בבית החולים מכיוון שהושארה לטפל בילדים בעוד אחרים נשלחו למחנות עבודה. במשך כל אותן שנים הייתה שולחת למשפחתה חבילות, עד שאיבדה את הקשר עימם.
אחותה לאה עלתה לארץ ולאחר מכן דאגה שגם פרחיה תעלה ארצה. פרחיה עשתה את דרכה ברגל דרך רומניה, בכל לילה 30 ק"מ ובנובמבר 1944 הגיעה ארצה. בתחילה לעתלית ואז לקיבוץ נחלת יהודה. כל אותה תקופה למדה את השפה העברית ואת החיים הקיבוציים, והייתה מלאת שמחת חיים.
בנחלת יהודה היא הכירה את מוישהלה, לימים בעלה, ושם צברה זיכרונות רבים וטובים. אילנה ביתם הבכורה נולדה שם. הם עברו לקיבוץ עין-דור שאותו הקימו יחד עם חבריהם, החיים היו קשים אך מעניינים ומלאי תקווה. פרחיה עבדה בחדר חולים ולאחר מכן בחברת הנוער. דני נולד שלוש שנים אחריי אילנה, וארנון הבן הצעיר נולד כעשר שנים לאחר מכן.
המשפחה הייתה מלאת חיים, מעורבת בחיי הקיבוץ, חמה, דואגת ושמחה. בשנת 1974 נהרגו אילנה ודני בתאונת דרכים ופרחיה ומוישהלה נפצעו פיזית ונפשית. האהבה והדאגה לארנון והצורך להמשיך ולהעניק לו בית חם ואוהב הם אשר נתנו להם את הכוחות להמשיך בחיים. חייה של פרחיה מאז התאונה היו רווים עצב וכאב, וכפי שהיא כותבת בחוברת הזיכרונות: "כעת יקרים שלי, עצוב ביתנו, עצוב מאוד. עולם נחרב. הגורל התאכזר אלינו מאוד, שבמקומכם השאיר אותנו בחיים כאשר לפניכם היו עוד כל החיים. מרגישה את עצמי כמו עץ שפירותיו היפים נשדדו באכזריות."
על אף הסבל, העצב והכאב, דאגה פרחיה תמיד שהבית יהיה מלא כל טוב, ריח מאפים תמיד מילא את הבית ופרחיה נתנה מכל הלב למשפחתה, שכניה, קרוביה ורחוקיה. הבית היה תמיד פתוח ומזמין עבור ילדי חוץ, מתנדבים וכל מי שהיה זקוק לבית חם ואוזן קשבת ומתעניינת.
מלווים אותך באהבתנו,
המשפחה וקהילת עין דור.
אמא,
אמא נולדה ב 22.7.1922 בהוידידורוג בהונגריה למשפחה דתית .
את תקופת המלחמה עברה בבודפשט כאחות בבית-חולים.
היא ברחה ברגל לרומניה ומשם עלתה ארצה.
בנחלת יהודה פגשה את אבא ויחד הקימו משפחה שעבורי היתה מקום של שמחה וגאווה.
מבחינתי כילד אמא היתה הבית, תמיד נוכחת,דואגת סורגת מכינה עוגות מפנקת. בשבתות כשעבדה במטבח ילדים ביליתי לידה ונהיניתי מכל מיני מאכלים שהכינה במיוחד בשבילי. אמא לא סיפרה על תקופת המלחמה ואני לא שאלתי. הרמז היחידי עבורי היה שביום השואה כשהיינו מחכים לצפירה נשלחתי לקטוף שש סיגליות אותן היתה שמה בצנצנת חרסינה קטנה ליד תמונת הוריה.
הכל היה מובן-מאליו וחלומי עד הבוקר שלמחרת התאונה.
התעוררתי ברגע אחד למציאות בה שום דבר לא היה מובן יותר והחלום נהיה לבלהות.
אמא חזרה הביתה מבית-החולים שבורה וכואבת בגופה אבל איתנה בנפשה וברוחה.
רק אלוהים יודע מהיכן שאבה את הכוחות...
לשאת את אבא ואותי ,לשאת את כאבי הגוף והנפש ולהקים מחדש מההריסות בית חי וחם .
לאט לאט ובגבורה חזרה אמא לעמוד וללכת, כל צעד היה מלווה בכאבים ובניתוחים מורכבים והיא לא ויתרה ולא התלוננה עד שחזרה ללכת ולחיות חיים עצמאיים.
אמא חזרה לעבוד ולחיות, היא יצרה מחדש בית ומשפחה וקיבלה בחיוך מאיר ושמחה אמיתית כל אורח וחבר שהגיע לבקר , והיא לעצמה, דאגה להיות עסוקה כמה שיותר.
בשעות הפנאי היתה סורגת מתנות לתינוקות שנולדו במשפחה ובעין-דור. הגרביות הקטנות והדובונים נשלחו לכל עבר. גם המאפים הלכו והשתבחו, קרם-שניט קוראסונים בסירופ ועוגיות השקדים הנצחיות.
גם בצבא דאגת שארגיש בבית. בימי ראשון כשהייתי חוזר מעין-דור לקריה, היה טקס קטן וטעים. על שולחן השרטוט היתה נפתחת קופסת הקרטון שארזת עבורי, כולם יצאו מהחדרים, והעוגה הטריה היתה נאכלת חיש מהר7אף-פעם לא נשארו שאריות.
אמא גיבורה שלי, אפילו את התעייפת עם הזמן ובשנים האחרונות נזקקת לעזרה צמודה, משמיים נשלח לך מלאך בשם נניטה . קשה לתאר כמה סבלנות, רגישות צניעות נחישות ושמחת-חיים יש באשה אחת. בעשר השנים האחרונות היא טיפלה בך יום-יום שעה-שעה ודאגה שהזיקנה תהיה יותר נעימה ונוחה, תודה ענקית לך נניטה שהיית כל כולך לעזרתה של אמא .
ותודה ענקית לכם חברי עין-דור, החיים ואלה שכבר אינם . תודה שאהבתם ונשאתם את אמא כל השנים האלו, דאגתם שלא תישאר לבדה כל השנים הארוכות, כשאני לא מילאתי את תפקידי כראוי והתרחקתי מכאן.
מאז מותה של רחל ואחר-כך יעקב שליוו אותך כל השנים בנאמנות אין-קץ, איבדת את שמחת החיים, בשבועיים האחרונים התחלת להתבלבל, לדבר על המתים בלשון הווה ולישון יותר-ויותר שעות...
ביום שלישי הגעתי לבקר, את ישבת בכורסה שלך בעיניים עצומות, לידך נניטה מלטפת את ידך. כששאלתי: מה שלומך אמא? פתחת לרגע קצר עיניים כחולות, היבטת בי, חייכת אלי חיוך מתוק ועייף ועצמת אותן שוב. נסעתי ונפרדתי ממך בליבי.
אמא גיבורה, עזבת את העולם הזה, את בדרך לעולם הרוח שם נמצאים כבר אהובייך: הורייך, אחייך ואחיותייך, אבא אילנה ודני.
מי יתן ושמחת הפגישה איתם תביא מרפא לנפשך המתגעגעת.
היי שלום ולהתראות ארנון
