דפי הנצחה

אברהם (קלוד) ספרני
נולד 5.7.1933
נפטר 7.10.1980
בעלה של רותי
אביהם של: משה,רחלי, יוסי, נטלי, מירי, מירב ואבנר.

אברהם ספרני נולד באלג'יר להורים שהיו בעלי מלאכה ואחר כך סוחרים. בגיל צעיר החל לעבוד בעסק של אביו. בתקופה שו עסק גם באיגרוף והגיע לדרגת מתאגרף מיקצועי. תוך התחשבות בהפצרות אימו הוא ויתר על המשך הקריירה בתחום הספורט.
תודעתו וזיקתו החזקה ליהדות הובילו אותו ב 1950 ארצה, והוא הגיע כמתנדב לקיבוץ רוחמה. שם התוודע לראשונה לצורת החיים הקיבוצית, שעד אז היתה זרה לעולמו. במשך הזמן הוא היטיב להתבונן בה ולהבין אותה. הוא נעשה נאמן לדרכנו והתגאה בערכים המוסריים שלה.
שם, ברוחמה פגש את רותי ואהבה גדולה התלקחה ביניהם ממבט ראשון.
אהבה זו הקרינה בפשטותה וטבעיותה על הילדים שנולדו במזל טוב במשך השנים.
אותה אהבה הפיצה את אורה גם על הידידים הרבים שהקיפו את משפחת ספרני.
לאחר שהות של 8 שנים בצרפת, בשנה בה פרצה מלחמת ששת הימים, חזרה המשפחה ארצה והצטרפה לעין דור.
עד מהרה השתלב אברהם בצוות עובדי הרפת. בעבודה הוא גילה דייקנות ומסירות ללא התחשבנות בנוחיותו האישית. הוא ביצע כל עבודה בקפדנות ובמסירות נפש. כך ברפת, במטבח, בפרדס וכנהג בקואופרטיב "התבור".
זכורים לי הויכוחים הלוהטים שפרצו בינינו עת ישבנו לארוחת בוקר ברפת. אברהם טען כנגדי – הכופר ללא תקנה – לצדקת אלוהי ישראל ומצוותיו. בוויכוחים אלה התרתח וקולו העמוק נשמע רועם. אולם עד מהרה היה חיוכו הכובש שוב מתפשט על פניו כאות לידידות.
תמיד התרגשתי עת היה אברהם מדבר על הוריו. דבריו היו שזורים ברוך ויראת כבוד עמוקה. עדינות נפשו מצאה את ביטויה המלא ביחסו אל אביו ואל אימו.
....באותו יום מר חיכינו לשובו של אברהם במשאית. חיכינו – אך אוי לנו, הוא לא ישוב... הוא נלקח מאיתנו באופן פתאומי, בתאונת עבודה אכזרית כל כך.
השכל עדיין מתמרד לקבל ולעכל את הידיעה.

אבא
...אתה אוהב חיים, אוהב האנושות, אוהב צדק יושר ואמת. לשם מה?
מה נשאר מכל זה? מה נשאר ממך, מה נשאר לנו? חלקת אדמה ומספר אבנים סביבה וחתיכת עץ עליה כתוב שמך. "אברהם ספרני" מי הוא זה שדן אותך לכף חובה? קשה להאמין, איני רוצה רוצה לקבלה,איומה אכזרית ונוראה האמת.
עדיף לדחקה – אי אפשר לקבלה.
הו, לו ידעת כמה אני מתגעגעת אליך, איזו ריקנות השארת בנו, כמה רוצה אני לשמוע את מילותיך הנוגות, את קולך האהוב, החם, את צחוקך הנהדר, את עיניך הבוהקות בטוב לבבך, את הליכתך האיטית והעייפה משהו. נכון, היית עייף אבא, עייף מאד ומשום כך היית צריך להישאר. שתרגיש כמה אוהבים אנו אותך, כמה חייבים ורוצים לתת לך מאיתנו, לאחר כל השנים שבהן נתת את הכל, עד הטיפה האחרונה – לנו.
אני יודעת שתחזור. אתה מוכרח – לא גמרת את תפקידך. אנו זקוקים לך. ילדיך הקטנים, הא, היית צריך לראות כמה חסרים הם אותך, כמה קשה בלעדיך. כמה כואב לשוב ולראות שהכל כתמול שלשום. שהשמש עדיין זורחת, שהצמחים גדלים ופורחים במלוא עוצמתם, יפים, - בלעדיך.
שלבך שלך הפסיק פעימותיו ושלנו ממשיך.
ושלא נותרה ברירה אחרת אלא לשוב ולחייך ולשוב לחיות.
למה?
רחלי.