דפי הנצחה

שמואל נולד במונטבידאו בירתה של אורוגואי בפברואר .1934

שמואל אהב כדורגל ומגיל צעיר שיחק והיה נפצע לא אחת במשחקים השכונתיים. שמואל היה תלמיד חרוץ, ושקדן. בבית הספר התיכון נפגש עם יצחק פארן ז"ל שהזמין אותו להצטרף לשומר הצעיר, מה שבראיה לאחור שינה את מסלול חייו של שמואל. בשומר הצעיר הוא היה מדריך

בתנועת השומר הצעיר פגש שמואל את מרים אשתו לעתיד, (שמצידה הביאה לתנועה את ז'וז'י,) ומשם דרכם המשיכה במשותף....

בשנת ,1956 עם סיום מלחמת סיני, הגיע הגרעין הדרום אמריקאי "המוצ'צ'וס" לעין דור. 

שמואל ומרים בחתונתם שנערכה בשנה זו, חנכו את חדר האוכל החדש ישן. 

עם הגעתו של שמואל לעין דור, הוא עבד ברפת, חלב בידיו והאביס עם קלשון.

ב 1958 נולד בנו הבכור ישי, ולכבוד הולדתו הוא החליט ל"המציא" את שעת האהבה והיה הולך לבקר אותו בהפסקת 10 למגינת ליבם של חלק מהחברים.

ב 1963 עם הקמת הפרדס, הצטרף לצוות ועד סוף שנות השבעים היה בפרדס וניהל אותו במשך תקופה ארוכה.

בראשית שנות השישים נולדו בניו דני ואיל. מעט לאחר מכן עלתה ארצה אחותו הצעירה פנינה וגם הוריו שבאו לגור לידו כאן בעין דור. 

בסוף שנות השבעים הצטרף שמואל לצוות טלדור ושימש בתפקיד מנהל הייצור מספר שנים. מאמצע שנות השמונים, היה מרכז משק לתקופה של שתי קדנציות. בתפקידו זה, בין השאר, הוביל את הקיבוץ ליישום של הלינה המשפחתית וסיומה של תקופה בקיבוץ השיתופי.

בשנות התשעים, נכנס שמואל לעבוד בהנהלת החשבונות של הקיבוץ, ושם עסק במספר רב של תחומים, האחרון שבהם, חשב שכר, שאותו סיים לפני מספר שנים בלבד.

בשנתיים האחרונות נכנסו לחייו של שמואל בעיות בריאות שהפרו את "גן העדן" ההרמוני בו התנהלו חייו עד אז ואמש, בגיל ,85 הוא נפרד מאיתנו. בשקט, בצניעות וללא סבל.

שמואל אהב את הקיבוץ ואת הרעיון הקיבוצי, אהב את מדינת ישראל והיה ציוני נלהב, אהב את משפחתו הרחבה, אבל יותר מכל, אהב את נבחרת אורוגוואי במונדיאל.

השאיר אחריו, את מרים אשתו אהובתו, שלושה בנים וכלות, 5 נכדים, ואחותו פנינה ומשפחתה.   יהי זכרו ברוך

 

 

לאבא,

כבר כמה חודשים שאני פוסע לעבר רגע הפרידה ממך, אבי היקר. רגע נעלם ונאלם.

חושב אני לעצמי, מסכם ומוחק, מהרהר ונחנק, וטופס את עצמי ואומר, מה פתאום, הזמן טרם הבשיל, אתה כל כך חזק ובריא, רק אתמול עוד רכבת על אופניים, ונהגת ברכב, שלשום עדיין ישבת בצוות של קרן עין דור,
ולפני שבוע עוד הפקת מי יודע כמה תלושי שכר לעובדי הקיבוץ.

אתה לימדת אותי לטעת עץ, הבנת את משמעות המעשה והנחלת לי אותו באמונה. לטעת עץ זה להבטיח את צרכיו, להתבונן בגדילתו, לטפחו, לגזום כשצריך, ליהנות מצילו ומפריו.

ב 1960 בן שנתיים הייתי, כשנטענו ביחד לראשונה, עץ תות זה היה, לא רחוק מכאן בצריפים השחורים שמתחת לשוודים שאינם עוד, שם גרתם אתה ואימא. אני זוכר מהתמונה כיצד מסביר אתה, על גוש השורשים, על כיסוי נאות  והימנעות  מחללי אויר, על פיזור הזבל, מסביר ומבצע, משאיר לי להחזיק בצינור ולהמטיר ממימיו. גדל עץ התות עם השנים, צמח ויפה ונתן מפריו לאורך שנים. לאחר מכן, שנה שנה, בכל ט"ו בשבט, אט אט לימדתני עוד ועוד את רזי נטיעת העצים. פעם בחורשת הקן, ופעם במדרון המזרחי. בשנות נערותי, עת עבדתי לצדך בפרדס, זה כבר הפך לריקוד סוער ונטענו ביום מאות עצים בפרדס הקיבוץ, כולם צמחו נתנו את פריים בברכה. וגם עת עברתי להתגורר בהרדוף, היית מגיע בט"ו בשבט ונוטע איתנו את עצי החרוב, האלון והכליל. ידעת את הסוד של הקשר בין העם, האדם והאדמה, הוא היה מובנה בתוכך, מובן לך מאליו. השורשים נאחזים במוצקי הקרקע, יונקים וניזונים, הגזע איתן ויציב, והבדים... הם נישאים אל על בהתאם למשבי הרוח.  אבא, אהבתי אותך על היותך לי, מורה ותלמיד, לימדתני אך גם רצית לשמוע וללמוד את החדש שהבאתי. אהבתי את עשייתך  ששילבה חמלה ויושרה והגינות. אהבתי את צניעותך שבאה לביטוי בכל מעשה ידיך. אהבתי את אהבתך לאמא, ולמשפחה הרחבה, אהבתי להיות נאהב על ידך, ואוהבך על כל אלא לעד.