דפי הנצחה

צבי פופר

נולד 27.2.1919

נפטר  19.2.1999

 

בעלה של חיה פופר ז"ל   1946 - 1970

אבא של - מרים ושולה

סבא של נחשון, נורית ונועה, איתם ומילי.

סבא רבא של עופר ומורן

 

בעלה של יהודית  1973 - 1999

אבא של יפתח וגלית

סבא של מאור, גידי ומאיה.
 
צבי נולד ב- 1919 בקרפטורוס (היום אוקראינה) במשפחה יהודית, דתית, כאחד מששה ילדים. אביו עסק תחילה בעגלונות ואחרי שהמשפחה עברה לעיירה סעליש, הקים יחד עם שותף מפעל ליצור חומץ.

ילדותו של צבי עברה עליו ב"חדר" ובבית ספר יהודי. עם התבגרותו עזר לאבא במפעל. בגיל צעיר הצטרף לשומר הצעיר ומצא בו כר נרחב להזדהות רעיונית ולפעילות חברתית. נסיונו לשכנע את אביו בשנות ה- 30 להכין את העליה ארצה של כל בני המשפחה, לא נשאו פרי ובגיל 20 צבי יצא להכשרה בהונגריה, במגמה להגיע ארצה. הוריו, אחיו הבכור ושתי אחיותיו עם ילדיהן נספו בשואה...

כמו רבים מהצעירים היהודיים הוא גויס לפלוגות העבודה של הצבא ההונגרי, שפעל בשיתוף עם הצבא הגרמני. במסגרת זו בוצעו עבודות כפיה קשות בתנאים משפילים וב- 1942 צבי הועבר עם פלוגתו לחזית הרוסית.
ב 1943 הוא הסגיר עצמו לשבי הרוסים. בדרך אל העורף הרוסי קפאה אחת מרגליו והוא אושפז בבית חולים, בו בוצע ניתוח לקטיעת חלק מכף רגלו. אחרי החלמתו הוא הועבר למחנה שבויים ושמש שם כמתורגמן וסדרן עבודה. משם נשלח לקורס להכשרת קאדרים אנטי פשיסטיים, שהיו אמורים לפעול מאחורי קווי האויב. סיום המלחמה מנע את הפעלת התכנית.

ב 1945 צבי חזר לבודפשט ולמזלו פגש שם את שתי אחיותיו הצעירות, שגרו בבית של התנועה. מהן נודע לו על גורל בני משפחתו... צבי נשלח ע"י התנועה לצכסלובקיה כדי לארגן קבוצת הכשרה שמטרתה להגיע ארצה בעליה ב'. בקבוצה היו כ 120 איש, מהם צעירים, חברי תנועת הנוער ומבוגרים, שהצטרפו אליהם. במסגרת זו צבי הכיר את חיה ואחרי שהקבוצה הגיעה לאוסטריה, הם התחתנו שם.

בינתיים המעבר מאוסטריה לאיטליה נחסם וכעבור שבעה חודשים הקבוצה הועברה לבלגיה. שם שהו למעלה מחצי שנה במחנה פליטים עד להפלגה ממרסיי באנית מעפילים. אחרי שהאניה נתפסה ע"י הבריטים, נוסעיה הועברו במרץ 1947 לקפריסין. בדצמבר של אותה השנה נולדה מרים הקטנה בפמגוסטה ובזכותה הוקדם תור העליה של המשפחה. בינואר 1948 הם הגיעו ארצה ונקלטו בקיבוץ בנחלת. ב 1953 נולדה שולה ובמרוצת השנים הבנות נישאו ונולדו הנכדים והנינים.

במשך חמישים שנות חייו של צבי בקיבוץ הוא עבד במסירות רבה תחילה בסנדלריה ואחר כך במטע. עם הקמת טלדור הוא עבר לשם ועבד במחלקת התמחיר עד שקיבל לידיו הברוכות את הכריכיה של הקיבוץ. ב 1970 נפטרה חיה באופן פתאומי. צבי יצא לשנת חופש ובמהלכה התקשר עם יהודית מקיבוץ חצור והם החליטו לבנות את חייהם המשותפים בעין-דור. תוך התגברות כנה על קשיים שונים הם זכו ל 26 שנים טובות ועשירות, עד שצבי נפטר ממחלתו הקשה, חסרת הריפוי.



סבא,
הכרתי אותך לפני לא הרבה שנים, אבל מאז - נחשון והמשפחה סיפרו לי את עלילותיך ויחד עם ההיכרות האישית למדתי - כמו נחשון - לאהוב את החיוך השקט שלך, הדאגה האינסופית שלך לנו, ולנכדים, הרצון המתמיד לרצות את כולם, ולתת לנו - אפילו אם בסתר - מה שנראה לך שיכול לעזור לנו, הערכנו את הצניעות שלך הסקרנות ללמידה עד הרגע האחרון.
אנו נמשיך לנצור בלבנו את מורשתך ולאהוב אותך.
נורית ונחשון.


דוד צבי היה עבורנו סמל של רכות וטוב לב, כבוד והגינות, צניעות והתחשבות, חריצות והקרבה עצמית.
אדם, שלמרות אירועים מכאיבים ביותר בחייו, היה סמל לערכי חיים וזכה להוקרה עמוקה. אדם שיצג בשבילי את אבותי, אדם שהערצתי ואהבתי מאד.
בן האח, מיקי.


כך צבי סיכם את תולדות חייו ב"דפי החיים": "אני שמח וגאה שיכולתי לתרום את חלקי הצנוע להקמת ישוב שיתופי חדש בארץ, ומרגיש גאווה מיוחדת על כך שכל בני משפחתי חיים היום בתנועה הקיבוצית".


צבי יקירנו - האדם בעל הגבורה השקטה... שעבר את הייסורים שעמד בתושייה בכל המבחנים.. והתמודד באומץ לב בכל האתגרים נפרד מאתנו - כמו שחי - בשקט ובשלווה, מוקף באהבת רעייתו יהודית, ילדיו, נכדיו וניניו.
ואנו חבריו נישא את זכרו בלבנו לתמיד. אריה יערי

אנשים צנועים באמת
גם מותם חרישי
כמעט מתנצל אנא,
סלחו לי על הטרחה
לא יכולתי אחרת,

אנשים צנועים מתים בשקט
כמעט בנשיקה
הרחק ממלים.
הם אינם נלקחים לשמים
במרכבות של אש.

רוח חרישית מניעה את עצי האגוז
ריח דשא קצור
ברכה לדרך.

אנשים צנועים באמת נישאים אל
בית עולמם,
להרהר בין העצים הגבוהים
בשקט על יקיריהם

מוקדש באהבה
לאבא וסבא שלנו
מילדיו ונכדיו


צבי פופר
1919 – 1999

באנו להיפרד מחברנו היקר והאהוב, צבי. הכרנו והוקרנו אותו: אדם ברוך כשרונות בכל תחומי עבודתו, בתבונת כפיים נדירה, במסירות ובאחריות – ועל הכל – ישותו הייחודית: אופיו השקט והצנוע. מעולם לא הרים את קולו ותמיד נענה לכל הפניות לעזרתו.

צבי נולד לפני 80 שנים בכפר קטן בקרפטו-רוס. אחד מששת ילדי המשפחה היהודית הדתית. מגיל 5 הלך ברגל לחדר, ואביו הקפדן הקפיד על תלמודו ורצה שבנו יהיה תלמיד חכם. אביו היה עגלון הכפר ואחר מכן שותף למפעל קטן לייצור חומץ. הוא היה חבר ה-"מזרחי", אך צבי בנו הצטרף ל-"השומר הצעיר" בלי ידיעת האב.

עם עליית הנאצים בגרמניה, צבי הפציר באביו למכור את הכל ולעלות לארץ ישראל עם כל המשפחה. זה היה עימות במשך שנים, כי האב סירב להאמין שבצ'כיה יקרה דבר שכזה, והפצרות הבן לא הועילו. הוריו ורבים מקרוביו ניספו באושוויץ.

צבי עזב את בית המשפחה ב- 1939 ונסע להונגריה והצטרף לפלוגת הכשרה חקלאית של התנועה. העבודה המפרכת לא האריכה זמן כי המשטרה פיזרה את הפלוגה, וחבריה המשיכו את פועלם בקבוצות קטנות בבודפשט. ב- 1941 ההונגרים גייסו את כל היהודים הצעירים למחנות עבודה צבאיים, וצבי ביניהם. במחנות הכפייה הועבדו היהודים בעבודות פרך בבניית כבישים, תעלות, סכרים. היחס אליהם היה אכזרי ומשפיל.

המצב הוחמר החל מ- 1943 כאשר כל מחנות העבודה הועברו לחזית הרוסית. עובדי הכפייה ברובם לא עמדו בייסורים האכזריים ורק מעטים חזרו מהם בחיים. בעת העברתם לחזית, בעלי תושייה מעטים ניסו לברוח. צבי ועוד שני חברים ברחו והסגירו עצמם לצבא הרוסי. צבי הסביר למפקד שהם יהודים ורוצים לעבור לצבא האדום. המפקד נתן להם אישור להמשיך בדרך בעצמם לעורף הרוסי. בדרך, בחורף המקפיא, אחת מרגליו של צבי קפאה. בבית החולים הרוסי הוא עבר 3 ניתוחים. החלמתו ארכה שנה, ובינתיים סבל גם ממחלות קשות: סקורבוט, דיזנטריה, קדחת וטיפוס.

עם הבראתו, צבי נשלח למחנה של שבויים גרמנים והונגרים. בזכות ידיעתו את השפות רוסית, גרמנית והונגרית, הוטלו עליו תפקידים: חובש, מתורגמן וסדרן עבודת השבויים. משם הוא התקבל לקורס להסברה אנטיפשיסטית בקרב אוכלוסיית שטחי הכיבוש הסובייטי. בהתקרב סיום המלחמה החל החזרת השבויים לארצם, אולם צבי היה חיוני בתפקידיו במחנה וטרם שוחרר. לכן, החליט לברוח, תפס רכבת לרומניה ומזה עבר לרכבת להונגריה. בבודפשט, ההנהגה הראשית (רפי בן שלום) הטיל עליו שליחות: לחזור לצ'כיה המשוחררת ולהקים בקרלסבאד פלוגת הכשרה. צבי חזר והשיג בית מהקהילה היהודית והקים פלוגה בת 120 חברים שהתכוננו לעלות לארץ ב"עליה ב'". בינם היתה חיה, רעייתו לעתיד.

הפלוגה עברה את הגבול לאוסטריה בתקוה להמשיך לאיטליה, ומשם לעלות לאניית מעפילים – אך הגבול היה סגור. אחרי כמה חדשים הגיעו חיילי הבריגדה מבלגיה, העמיסו את העולים על משאיות, כיסו אותם בברזנטים והביאו אותם למרסייל שבצרפת. שם עלו על האנייה, "תיאודור הרצל".

הם הפליגו במרץ, 1947. כשהתקרבה האנייה לחופי הארץ היא הותקפה על ידי אניית מלחמה בריטית ונכבשה. העולים הועברו לכלי שייט אחרים והובלו לקפריסין. בחודש דצמבר נולדה בתם הקטנטנה של חיה וצבי המאושרים, מרים, בפמגוסטה. בזכות התינוקת הוקדם תור שחרור המשפחה, והם הגיעו ארצה, לעתלית, בינואר, 1948. משם הגיעו תוך זמן קצר למחנה של קבוץ א"י ו' בנחלת יהודה.

צבי התחיל את עבודתו בטירה, בסיקול, ובהמשך עבד בסנדלריה, בכרם ובמטעים, שם ביצע את כל העבודות המקצועיות. מהחקלאות עבר לטלדור, למחלקת הנהלת החשבונות, שם התמיד שנים רבות. אז הגיע לתחנת העבודה האחרונה, הכריכיה. בכריכיה עשה נפלאות ב"חדש ימי ספרים רבים כקדם", לשביעות רצונם של הספרנים וכלל החברים.

לפני 25 שנים זכה צבי להתחיל חיים חדשים עם יהודית, חברת קבוץ חצור שהיתה בין ראשוני קבוץ ו' בהדר.

ואלה דבריו של צבי, בהם סיכם תולדות חייו ב"דפי החיים": "אני שמח וגאה שיכולתי לתרום את חלקי הצנוע להקמת ישוב שיתופי חדש בארץ, ומרגיש גאווה מיוחדת על כך שכל בני משפחתי חיים היום בתנועה הקבוצית".

צבי יקירנו – האדם בעל הגבורה השקטה.. שעבר את כל הייסורים
שעמד בתושייה בכל המבחנים.. והתמודד באומץ לב בכל האתגרים
נפרד מאתנו - כמו שחי – בשקט ובשלווה, מוקף באהבת רעייתו יהודית, ילדיו, נכדיו וניניו. הוא זכה למות במות נשיקה.

ואנו, חבריו, נישא את זכרו בלבנו לתמיד. אריה יערי


צבי פופר

נולדתי ב- 1919 בכפר קטן בקרפטורוס, באזור שהיה אז חלק מצ'כוסלובקיה וסופח אח"כ להונגריה. הייתי ילד רביעי במשפחה בת ששה ילדים. אבי שירת במלחמת העולם הראשונה בחזית המזרחית, נפל בשבי הרוסים, ברח משם וחזר הביתה בתום המלחמה. בתקופה בה נולדתי, אבא עבד כעגלון בכפר. כשהייתי בן חמש, המשפחה עזבה את הכפר ועברה לעיירה סליש באותו האזור. שם אבי התחיל לעבוד במפעל ליצור חומץ וכעבור זמן מה היה לשותף במפעל.

אמא הייתה עסוקה מאוד בניהול הבית ובגידול הילדים. אחריי נולדו עוד שתי בנות, החיות היום בנהריה ובארה"ב. היה לנו גן עצי פרי וגינת ירקות קטנה, שתי פרות ותרנגולות בחצר. רוב הטיפול בכול אלה היה מוטל על אימי. ביתנו היה בית דתי ואבי היה פעיל ב"מזרחי". בגיל חמש התחלתי ללכת ל"חדר", שהיה מרוחק למדי מביתנו. אחד הזיכרונות הראשונים שלי: אני הולך לבדי את כל הדרך הארוכה ל"חדר" ופתאום נתקפתי בכאבי בטן קשים באמצע הדרך. נאלצתי לשבת על איזו מדרגה עד שזה עבר לי ואחר כך המשכתי בדרכי ל"חדר". כל בוקר, עם בואנו ל"חדר", הצטרכנו להתפלל ועד הצהריים למדנו. אחרי אכילת ארוחת הצהריים בבית, נאלצתי לחזור עוד פעם לחדר, למדנו שם תחילה חומש ופרשת השבוע ואח"כ גם משנה וגמרא.

בגיל שש השתנו הסדרים. התחלתי בבוקר ללמוד בבית הספר העברי (שהיה עוד יותר מרוחק מן הבית) ואחרי הצהריים המשכתי ללכת לחדר, אחרי לימודיי בביה"ס היסודי המשכתי כמה שנים ללמוד בגימנסיה העברית. אחרי הבר-מצווה למדתי זמן מסוים גם בישיבה. אבא רצה שאהיה "תלמיד חכם". מדי פעם הוא בחן את ידיעותיי ואם לא ידעתי מספיק הוא כעס ואפילו הרביץ לי. הוא היה אדם קפדן ורגזן ושלט על הבית כולו, אך רוב שעות היום הוא עבד במפעל לחומץ, שהיה מרוחק מן הבית ורק בערב חזר הביתה. בין הילדים אתם שחקתי ברחוב היו כמה חברי תנועה וכך בגיל צעיר גם אני הצטרפתי לשומר הצעיר. אסור היה שאבא ידע על כך, כי למרות שהוא היה חבר ה"מזרחי" ואחי הבוגר היה ציוני נלהב, הוא ראה בשומר הצעיר תנועה אנטי דתית והתנגד לה בחריפות. בתקופה זו הלכתי עדיין עם "פאות" ובלית בררה השתתפתי בפעולות התנועה עם הפאות ונהפכתי ל"שומר עם פאות".

בגיל יותר מבוגר התחלתי לעזור לאבא במפעל. אני זוכר שבאחד הימים, בדרך עם אבא למפעל, אמרתי לו שאני רוצה לצאת להכשרה ולעלות ארצה, אבא שאל מדוע אני רוצה לעזוב את הבית במקום להמשיך אתו במפעל ואח"כ לקבל אותו לידי. אמרתי לו שיש פשיזם ואנטישמיות בעולם וליהודים אין עתיד בגולה (שיחה זו התקיימה עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ב- 1939 אמרתי לאבא שעלול לקום משטר פשיסטי גם אצלנו וכולנו נהרג. הצעתי לו למכור את כל רכושנו ולעלות ארצה עם כל בני המשפחה בסרטיפיקט של בעלי הון. דיברתי על כך שבארץ נקנה משק וכולנו נעבוד בו. אבא אמר שבצ'כוסלובקיה דבר כזה לא יכול לקרות והוא שלל את התכנית. פעמים אין ספור שיחה זו חוזרת לזיכרוני מאחר והוריי, שתי אחיותיי הבוגרות וילדיהן הובלו לאושוויץ ונספו שם. אחי הבכור "נעלם" במסגרת פלוגות העבודה.

בגיל 19 עזבתי את בית הוריי ועברתי להכשרה ליד בודפשט. חיינו שם בחווה חקלאית שהייתה שייכת לקצין בדימוס. עבדנו מזריחת השמש עד שקיעתה בעישוב של שדות הסלק לבהמות. בתקופת הקציר יצאנו לקצור את שדות התבואה והחציר בחרמש, למדתי מהר את מלאכת הקצירה בחרמש והגעתי להספקים גבוהים בעבודה זו. כעבור זמן מה המשטרה ההונגרית פיזרה את ההכשרה הזאת והוחזרתי הביתה בליווי משטרתי. אחרי זה התארגנה הכשרה בצורה אחרת. התנועה שכרה כמה דירות בבודפשט ("היימים") וחיינו בהן בשותפות מלאה, כשכול אחד עובד במקום אחר בעיר. בשבתות קיימנו טיולים ובערבים נערכו שיחות ערות על כל בעיות העולם.

ב- 1941 גויסתי יחד עם עוד כמה חברי תנועה פלוגות עבודה במסגרת הצבא. לפלוגות העבודה גויסו אז רק יהודים. קיבלנו בגדי צבא עם סרט צהוב על השרוול, בלי חגורה וללא נשק. אחרי שקבלנו אימון צבאי קצר, עסקנו בעבודות המוניות, כגון בניית ויאדוקט, טיפול בכבישים, התקנת תעלות לכבלי טלפון ופעם אחת בעצירת מי השטפונות של הדנובה. בתקופה האחרונה עבדנו בארצות שונות של הבלקן. היחס אלינו היה קשה ומשפיל וגם המזון היה יותר ירוד מאשר בצבא.

כעבור שנתיים של עבודת פרך זו, שלחו אותנו יום אחד הביתה כדי להביא בגדים אזרחיים. אמרו לנו שנצא עם הצבא לחזית הרוסית (הונגריה לחמה לצד הגרמנים בחזית המזרח), בדרך לחזית (שנעצרה אז באזור הדון) נאלצנו לבצע עבודות שונות תוך קשיים עצומים וסבל רב. רבים לא החזיקו מעמד ונפטרו בדרך ומחזות זוועה שהיינו עדים להם, רודפים אותי עד היום.

כשעצרנו באחת התחנות נפגשתי עם שמחה אחיו של אריה יערי. גם הוא היה בדרך לחזית במסגרת פלוגה אחרת של שירות העבודה. וברח אח"כ מן השירות הזה. עצרנו ליד נהר הדון באזור וורונז'. כאשר ראינו באופן מוחשי את הקרבות שניהל הצבא האדום שהיה מולנו והבנו שהצבא הגרמני יחד עם הצבא ההונגרי ועם פלוגות העבודה המסופחים אליהם מתכוננים לסגת, החלטנו, עשרה מאתנו להסתתר ולחכות לרוסים. באותו לילה נכבש האזור ע"י הצבא האדום. בבוקר שלושה מאתנו ואני בתוכם הסגרנו את עצמנו לידי הרוסים. אחרי שהסברנו להם שאנו יהודים, שגויסנו בכוח, קיבל המפקד אותנו ולפי בקשתי אף צייד אותנו במכתב אישור מתאים, אך אמר שעלינו ללכת מזרחה ולהסתדר בכוחות עצמנו. תוך קשיים רבים הגענו לעורף הסובייטי.

בדרך קפאה אחת מרגלי. כשהגעתי לבית החולים ליד טמבוב נאלצתי לעבור שלוש פעמים ניתוח ברגל, שבסופו של דבר נגמר בהצלחה כי כושר ההליכה שלי נשמר. כמעט שנה נשארתי בבית החולים ועברתי שם מחלות רבות: סקורבוט, דיזנטריה קדחת ופעמיים טיפוס. אחרי שהחלמתי, נשלחתי למחנה שבויים בו שהו יחד שבויים גרמניים ובני עמים רבים שנפלו בשבי. במחנה זה עבדתי כחובש וכתורגמן ועסקתי בסידור העבודה של השבויים, אשר יצאו כל בוקר לעבודה בהשגחה של הגרמנים.

כעבור זמן מה נשלחתי לחצי שנה לקורס אנטי פשיסטי, שתפקידו היה להכין אנשים לפעול מאחורי קווי האויב ולהכשיר את האוכלוסייה לקבלת הסובייטים באהדה. אחרי סיום הקורס הסתבר שבינתיים הצבא האדום התקדם במהירות כזאת שלא היה צורך בביצוע התוכנית הנ"ל. עם סיום הקורס הועברתי למחנה ליד איבנובוב. השבויים עסקו שם בפינוי ההריסות ואני הייתי אחראי למשרד, בגין ידיעתי את השפות רוסית, גרמנית, והונגרית. בינתיים המלחמה התקרבה לסיומה ובאביב 1945החלו להחזיר שבויים הביתה. למרות היותי נכה לא צירפו אותי להובלה (טרנספורט) הראשונה הביתה, כי הייתי חיוני בעבודות המשרד. יום אחד המפקד נעדר מן המחנה וניצלתי את ההזדמנות לבקש מן האחות להכניס אותי לרשימה וכך יצאתי בטרנספורט הבא ברכבת מערבה. כשהגענו לגבול רומניה ברחתי מן הטרנספורט שלנו שהיה מיועד לרומניה, מצאתי רכבת להונגריה וכך הגעתי לבודפשט. בעזרת פגישה מקרית עם בן דודי ברחוב, הגעתי אל שתי אחיותיי, אסתר ורבקה שגרו ב"היים" של התנועה. מפיהן נודע לי גורל כל בני משפחתי...

בהנהגה הראשית של התנועה היו אז שליחים מהארץ ורפי בן שלום מקיבוץ העוגן ביקש ממני לחזור לתנועה בצ'כוסלובקיה כי שם שהו הרבה חברים מקרפטורוס ויש לארגן אותם בהכשרה בקרלסבאד. עברתי איפה לקרלסבאד (קרלובי וארי) ופניתי שם לקהילה וביקשתי עזרה בארגון ההכשרה. קיבלנו בית למטרה זו ועבדנו בעיר בעבודות שונות. בינתיים קרפטורוס צורפה לרפובליקה הסובייטית האוקראינית ויצאה הוראה מהשלטונות, להחזיר את כל יוצא האזור הזה לקרפטורוס. כדי להשתמט מן הגזרה הזאת התארגנה מהר קבוצה בת 120 איש מיוצא קרפטורוס יחד עם פעילי עלייה ב' ויצאנו לדרך ארצה. בתוך הקבוצה הזאת הייתה גם חיה ושני אחיה ובדרך משותפת התפתחה חברות קרובה בינינו. הגענו קודם לברטיסלבה ומשם עברנו ברגל את הגבול לאוסטריה. אחרי שהות קצרה בביה"ח נטוש בווינה, נשלחנו למחנה של אונר"א ליד לינץ, בו שהינו מספר חודשים.

בתקופה זו חיה ואני התחתנו. לא יכולנו להמשיך, כפי שתוכנן, לאיטליה, כי הגבולות נסגרו ועל כן העבירו אותנו למחנה אונר"א בבלגיה, כעבור כמה חודשים חיילים יהודים, ששרתו בצבא הבריטי, העבירו אותנו במשאיות מכוסות בברזנט למרסיי. שם עלינו על האנייה "תיאודור הרצל" והפלגנו בדרך ארצה במרץ 1947. כשעלינו לאנייה ראיתי על הסיפון הרבה בקבוקים ריקים, אך לא רצו לגלות לי למה הם מיועדים. קרוב לחופי הארץ גילתה אותנו אניית מלחמה בריטית ולמרות שהודענו להם שזאת אנייה מדרום אמריקה הם איימו לעלות בכוח על אנייתנו. הם התיזו עלינו זרמי מים אדירים וזרקו פצצות עשן. אנו השלכנו חלק מהפצצות בחזרה עליהם. עכשיו גם התברר מה תפקיד הבקבוקים הריקים שלנו. השלכנו אותם על החיילים הבריטים, אך לבסוף הם השתלטו עלינו. הם עלו על האנייה והובילו אותנו לחיפה ומשם הועברנו לאניות קטנות בדרך לקפריסין.

בקפריסין גרנו באוהלים במחנה החורף. התנדבתי שם לעבוד כסניטר. בדצמבר 1947 נולדה בתנו מרים כפגיה בבית החולים בפמגוסטה. היות ולא היה שם אינקובטור, עטפו את כולה בצמר גפן והיא התפתחה ללא בעיות. בזכותה הקדימו את התור שלנו לעלייה ובינואר 1948 הגענו ארצה, תחילה לעתלית ומשם למחנה העולים ברעננה.

מיד יצאתי לחפש את הקיבוץ שלנו בנחלת יהודה. היתה זאת תקופת "המאורעות" בארץ שקדמה למלחמת השחרור. אוטובוס "דרום יהודה" עבר מתל אביב דרך חולון ודרך הפרדסים, כי מטעמי בטחון אי אפשר היה לעבור דרך יאזור (היום - משמר השבעה) ובית דגון.

החברים ההונגרים שהיו בקיבוץ קבלו אותי יפה מאוד וחזרתי מהר למחנה העולים כדי להביא את חיה עם מרים הקטנה לקיבוץ. ב"נחלת" גרו רבים באוהלים ולא אשכח איך מנדי ועמליה פינו לנו את חדרם בבניין, כדי שיהיו תנאים יותר נוחים לתינוקת שלנו. בזה תמו 8 שנים מאז שיצאתי מהבית ועד שהגעתי ארצה, והחל פרק חדש בחיי.

חיה נולדה ב- 1921 בעיירה סמוכה לעיירתי בקרפטרוס. ב- 1944 נלקחה יחד עם בני משפחתה לאושוויץ ועבדה שם עבודת פרך בבי"ח ליצור פצצות בקרבת המחנה. למרות שעם בואה לקיבוץ היא סבלה מבעיות בריאותיות שונות, היתה פעילה ומלאת חיים. תחילה היא עבדה בבית התינוקות, אח"כ עברה למתפרה ורכזה אותה זמן מה ובשנותיה האחרונות עבדה בהנהלת החשבונות. ביתנו היה מרכז למפגשי ידידותיה הטובות.
חברות רבות באו להתייעץ אתה בענייני סריגה, רקמה ועבודות יד אחרות. דברים שהיא למדה עוד בנעוריה בחו"ל. ב- 1953 נולדה בתנו השנייה שולה וחיה התמסרה מאוד לגידול שתי הבנות.

עם בואי לנחלת עבדתי בעבודות שונות וכעבור זמן קצר עברתי לטירה ועבדתי בסיקול השדות. אחרי העלייה על הקרקע עבדתי תחילה בבניין ואח"כ בסנדלריה. את המקצוע למדתי אצל יוסף מרגלית בסנדלריה שהייתה ממוקמת מתחת למגדל השמירה. כמו רוב החברים גרתי בתקופה זו באוהל ואחרי שחיה ומרים הגיעו ב- 1949 לעין דור, גרנו "בבית
בלוקים".

כאשר הקמנו את מטע עצי הפרי, עברתי לעבוד שם על טרקטור. תחילה בשתילה ואח"כ הייתי אחראי על הריסוסים במטע ומטבע הדברים עבדתי הרבה בלילות. עם הקמת טלדור עברתי לעבוד שם במחלקות שונות ומשנת 1973, אחרי שעברתי קורס תמחיר ב"רופין", עבדתי במחלקת התמחיר של המפעל. לפני כ- 10 שנים התחלתי לעבוד בכריכיה של הקיבוץ והמשכתי בעבודה זו עד שמחלתי גברה ונאלצתי להפסיק.

ולסיום משהו על משפחתנו: ב- 1967 מרים התחתנה עם יצחק וכעבור שנה נולד נכדנו הראשון, נחשון. ב- 1970 חיה נפטרה באופן פתאומי משטף דם במוח... כעבור שנה יצאתי לשנת חופש מן הקיבוץ ולקראת סיום השנה הכרתי את יהודית מחצור. כעבור זמן מה החלטנו לבנות חיים משותפים בעין דור (שהיה קיבוצה הראשון של יהודית) ובמרץ 1973 יהודית עברה עם ילדיה, יפתח וגלית, לעין דור.

זמן קצר אחרי בואה נולדה נכדתנו נורית וכעבור שנתיים נולדה בתם הצעירה של מרים ויצחק, נועה. בשנת 1973 שולה התחתנה עם נחשון סנה והצטרפה אליו לקיבוץ גת. במרוצת השנים, נולדו שני ילדיהם, איתם ומילי. ב- 1988 גלית התחתנה עם פיפה ונולדו שני בניהם, בן ומאור.

כך הגענו, בשעה טובה ל- 7 נכדים. בינתיים נחשון התחתן עם נורית בן דוד ונולדו שני הנינים שלנו, עופר ומורן. נכדתנו נורית התחתנה עם יריב והם הקימו את ביתם בסאסא. נועה בינתיים מחפשת את מזלה כבמב"חית בקיבוץ בארי.

אני שמח וגאה שיכולתי לתרום את חלקי הצנוע להקמת ישוב שיתופי חדש בארץ ומרגיש גאווה מיוחדת על כך שכל בני משפחתי חיים היום בתנועה הקיבוצית. 15.5.1998