דפי הנצחה

יהודה נחום
נולד 22.5.1934
נפטר 14.12.1982
אביהם של: גילה, יורם ועודד
יהודה נולד בואל-פראיסו, בצ'ילה למשפחת מהגרים יהודית ספרדית שבאה מאיזמיר שבטורקיה.
בגיל צעיר הצטרף לשומר הצעיר בעקבות שתי אחיותיו הגדולות.
אחותו רחל ובעלה עלו ארצה ב 1954 ובדצמבר 1955 הצטרפו אליהם יהודה וההורים.
בקיץ 1956 יהודה הגיע לעין-דור במגמה להצטרף לגרעין הציליאני. כאן נשאר והקים את משפחתו.
לזכרו של יהודה.
ראשית הכרותי עם יהודה היתה בעבודה במלונים. תמיד הייתי מלא הערצה על המרץ הרב והמסירות שהוא השקיע בעבודה.
זו היתה גם פגישתי הראשונה עם סיגנון הדיבור והאופי שלו.
במרוצת הזמן נוצרה ידידות גם על רקע פעולה תרבותית משותפת ובמקהלה.
יהודה אהב לשיר ונחון בכשרון, בתפישה מהירה ובקול ערב. המקהלה היוותה עבורנו מקור של הרבה חוויות מהנות.
ושוב בעבודתי בטלדור הזדמנתי לעבוד בקרבת יהודה. עבדנו זה ליד זה באקסטרוזיה ובינינו התחזק קשר אנושי וחברתי.
התמסרותו לעבודה כאן לא נפלה מזו שבעבודתו במלונים.
יהודה יצא לעבוד בחוץ והקשר בינינו הצטמצם למפגשים באקראי, בחדר האוכל, במסיבות או סתם בחצר.
תמיד נהניתי להחליף איתו מילים על המתרחש אצלו או על כל עניין אחר שבעולם.
אחרי שנודע לי על מחלתו היו לי פגישות עם יהודה ואז נתגלתה לי עוד תכונה שלא הכרתי והיא אומץ ליבו.
הוא ידע את גורלו, אך לא נתן לידיעה זו לשבור אותו נפשית. אחרי כל פגישה איתו יצאתי מלא התפעלות והערצה על כוח העמידה שלו.
המחלה הכריעה אותו גופנית אך לא נפשית.
יק לם.

נפגשנו ומצאנו חן, רבנו, קיללנו, ביקרנו איש את רעהו בלשון חריפה ומחוספסת, לעיתים גם ביזינו.
אבל – אהבנו.
לא אהבה תלויה בדבר, לא תלות אדם ברעהו, אלא זו שתחילתה בחיבה, בידידות, המשכה בסלחנות – סלחנות שאינה השלמה: ובסופה, אולי רק בסופה, היא השלמה עם האדם כמו שהוא.
יהודה, לכאורה סרבן שאין לשכנעו. למעשה מוכן לכל מעשה שההגיון סובלו. לכאורה, בורח מהלימודים ולמעשה חקרן ובדקן וחריף ובקי. קשוח ורך, רועש ושקט. אוהב ושונא. פשוט מוזר.
יהודה עבד בכל עבודה – ברפת, בפלחה, בציוד הכבד, במטע, במלונים ובטלדור.
הוא היה אחד מסימני ההיכר הבולטים של עין-דור:"הגבוהה הזה עם השפם" אהב שירה, השתתף בכל המקהלות היה פעיל בכל הקומזיצים, במסיבות שפע שמחה והיה מומחה מופלג במתן עצות להכנת סטייקים.
יהודה היה איש שיחה להצליף, לא כולם יכלו להתמודד בהצלפות לשונו החדה, לא כולם שכחו ולא כולם סלחו.
ואני סלחתי, כי אהבתיו, אף אם מרחוק. ללא תנאים. עם כל הכבוד, עם כל הביקורת שהטחתי כלפיו בשיחות ארוכות, ארוכות.
כך אמשיך לאהוב אותו תמיד.
יוקי (יעקב גרוספלד).

...האיש התגלה במיטבו דווקא בשעות הסבל הארוכות.
בלילות האין סופיים ראיתי איך הוא מתדלדל בגופו, אך לא ברוחו.
תמיד הקדים לברך ולדרוש בשלומך עוד בטרם הספקת אתה. כאשר נשאל לשלומו, היתה התשובה מוסווית בחוש הומור רב.
חוש ההומור הזה הדהד הרבה זמן מחדרו, אך אט אט הלך ודעך.
כמעט מהרגע שנודע טיבעה של מחלתו, ידע גם הוא על כך. בפשטות ובדרך ישרה שוחח עם הסובבים אותו על המחלה ובתבונה שבר כל חיץ שעלול היה להיווצר.
הערצתי את גבורתו, את סבר הפנים שהצליח לשמור עליו ברוב ימי מחלתו, את עוצמת קולו, את צלילות דעתו, את ההתחשבות הרבה בזולת.
ראיתי אותו גם בשברונו הגדול וגם כאן – אדם.
פעמים שאבתי עידוד ממנו עצמו. מיפי נפשו ומכוח עמידתו.
מאיה שניר.

בתקופה האחרונה ליוויתי את יהודה מקרוב.
ראיתי בן אדם שמתמודד עם מחלה אכזרית באומץ לב ובעיניים פקוחות. הוא לא השלה את עצמו וידע שסופו קרב.
אחד הדברים היפים שצמחו מתוך המחלה הנוראה הזאת היו היחסים המיוחדים עם הילדים ורגש השייכות שבינו ובין הילדים.
ניתן לו החסד של התקרבות ושבירת מחסומים. של חום ואנושיות עם הילדים ועם דני, מתי וורד, שנתנו לו מעצמם מכל הלב.
אברהם שרון