דפי הנצחה

צביקה ניסמן

צביקה נולד בחנוכה 1920 בעיר בלצי אשר בבסרביה (היום). מולדביה בשנת 1930 קיבל מכתב מארץ ישראל מאחותו חסיה, בו היא כותבת בארץ צריכים בעלי מקצוע. אז צביקה הלך ללמוד את המקצוע היוקרתי של מודלים מעץ ליציקת נחושת. עם גמר הלימודים היה היהודי היחיד שקיבל פרס הצטיינות – לבקר בתעשיית האווירונים ברומניה.

בקיץ 1939 הוא הגיע לארץ באניית מעפילים Tiger Hill, וקפץ מהאנייה בחוף ימה של תל אביב. אחיו ישרוליק היה כבר בארץ וצביקה הצטרף אליו לקיבוץ ארצי- ישראלי ו', שהיה אז בהדר. הוא התחיל לעבוד בבית מלאכה "סיניור" בתל אביב, ולמרות גילו הצעיר, הפך למומחה בתחום היציקה.

ב-1942 הוא התגייס לבריגדה ושירת כשלוש שנים באיטליה בגדוד השלישי, וחזר ארצה באוגוסט 1946. במלחמת השחרור התחיל לבנות קבינות משוריינות למשאיות, והצטרף לשיירות האספקה רוויות הסכנה לירושלים. הוא עבד שנים כנהג משאית ולימד רבים לנהגות. הוביל חברים וילדים מנחלת יהודה אל מקום ההתיישבות בעין דור ב-1948. עם סיום עבודתו בנהגות, לקח על עצמו את ריכוז המסגרייה ובמסגרת זאת בנה מכונות ומתקנים רבים, הנמצאים על פני כל הקיבוץ.

היה אמן דגול ששילב ביצירתו מחשבה וכשרון רב, ונתן ביטוי אומנותי בעבודות הרבות לאורך כל שנות חייו.


אבא

אתה תחשוב למה כל כך הרבה מילים, אולי זה נכון, אבל באו עוד אנשים, עוד הרבה אנשים, שאיכפת להם, היום מותר להם לדעת. הדברים שאגיד לך באים מאותם התבניות, תבניות שאתה יצקת, ויצקת עמוק.

אבא, ניסיתי לנצל את החודשים האחרונים, לומר לך הכל, את הדברים שבדרך כלל אין אומץ לומר, שאומרים אחרי, שאומרים על הקבר, אבל אמרתי, וגם אתה אמרת, וזה היה נפלא. לא השארתי כלום, אני חושב שביררנו הכל, אין לי מה לספר. אבל אבא אנחנו חייבים קצת להתארגן להמשך. את זה לא יכולתי לעשות לפני. שלשום בערך ברבע לשתיים כאשר ידך בידי, גופך נדם והיה פתאום שקט ואין לי מושג לאן הלך היתר.

היום אנחנו משיבים את גופך, אל העפר אבל את היתר אני רוצה לשמור. כל כך הרבה עפר הזזת, שינית, יצרת, כמעט כלום לא הצטרכת, הכל נשאר כסימנים, סביבנו, בשבילנו, בשביל האחרים, בטבע. אני רוצה לשמור על הקשר עם הסימנים שהשארת אצלנו בבית, אצלכם בבית, בשדות, בכלי עבודה, ויותר מכל הסימנים שהשארת בילדיי. התרגלתי לראות את הסימנים דרכך, אז אולי עכשיו אני אראה אותך דרך הסימנים. אז אני מציע שנתארגן כך – אתה אל תדאג, השארת לנו מספיק סימנים, ואנחנו נלמד לחיות אתם, לתקשר אתם ולזכור אותך דרכם. אז תנוח על משכבך. עופר



צביקה ניסמן

צביקה נולד בחנוכה 1920 בעיר בלצי אשר בבסרביה (היום). מולדביה בשנת 1930 קיבל מכתב מארץ ישראל מאחותו חסיה, בו היא כותבת בארץ צריכים בעלי מקצוע. אז צביקה הלך ללמוד את המקצוע היוקרתי של מודלים מעץ ליציקת נחושת. עם גמר הלימודים היה היהודי היחיד שקיבל פרס הצטיינות – לבקר בתעשיית האווירונים ברומניה.

בקיץ 1939 הוא הגיע לארץ באניית מעפילים Tiger Hill, וקפץ מהאנייה בחוף ימה של תל אביב. אחיו ישרוליק היה כבר בארץ וצביקה הצטרף אליו לקיבוץ ארצי- ישראלי ו', שהיה אז בהדר. הוא התחיל לעבוד בבית מלאכה "סיניור" בתל אביב, ולמרות גילו הצעיר, הפך למומחה בתחום היציקה.

ב-1942 הוא התגייס לבריגדה ושירת כשלוש שנים באיטליה בגדוד השלישי, וחזר ארצה באוגוסט 1946. במלחמת השחרור התחיל לבנות קבינות משוריינות למשאיות, והצטרף לשיירות האספקה רוויות הסכנה לירושלים. הוא עבד שנים כנהג משאית ולימד רבים לנהגות. הוביל חברים וילדים מנחלת יהודה אל מקום ההתיישבות בעין דור ב-1948. עם סיום עבודתו בנהגות, לקח על עצמו את ריכוז המסגרייה ובמסגרת זאת בנה מכונות ומתקנים רבים, הנמצאים על פני כל הקיבוץ.

היה אמן דגול ששילב ביצירתו מחשבה וכשרון רב, ונתן ביטוי אומנותי בעבודות הרבות לאורך כל שנות חייו.

(החודשים האחרונים בחייו של אבא, היו רצופים במכשולים, וכאבים, אבל היו שם גם ובעיקר דברים נוספים, עליהם מדבר השיר הבא)
כי אם היה זה קל ופשוט


אם היה זה קל ופשוט
לא נזקקת לעזרה
ולא נדרשת לתמיכה
לא היה הראש ניצמד
ולא הוחלף אותו מבט

אם היה זה מתוך שגרה
לא התגברנו על הפחדים
ולא המראנו למרומים
לא עסקנו במהות
ולא הופיעה אותה איכות

אם היה זה קצר ומהיר
לא נפרצו אותם סכרים
ולא שטפו אותם מילים
לא היו אותן שיחות
ולא בקרנו אותם עולמות

אם היה זה מכשול נמוך
לא ידענו על אותם כוחות
ולא פתחנו אותן דלתות
לא נקשרנו בתקווה
ולא זרמה האהבה

הכאב נגמר, המסר עבר
נודה לך ולו, שכך נבחר


























אבא

אתה תחשוב למה כל כך הרבה מילים, אולי זה נכון, אבל באו עוד אנשים, עוד הרבה אנשים, שאיכפת להם, היום מותר להם לדעת. הדברים שאגיד לך באים מאותם התבניות, תבניות שאתה יצקת, ויצקת עמוק.

אבא, ניסיתי לנצל את החודשים האחרונים, לומר לך הכל, את הדברים שבדרך כלל אין אומץ לומר, שאומרים אחרי, שאומרים על הקבר, אבל אמרתי, וגם אתה אמרת, וזה היה נפלא. לא השארתי כלום, אני חושב שביררנו הכל, אין לי מה לספר. אבל אבא אנחנו חייבים קצת להתארגן להמשך. את זה לא יכולתי לעשות לפני. שלשום בערך ברבע לשתיים כאשר ידך בידי, גופך נדם והיה פתאום שקט ואין לי מושג לאן הלך היתר.

היום אנחנו משיבים את גופך, אל העפר אבל את היתר אני רוצה לשמור. כל כך הרבה עפר הזזת, שינית, יצרת, כמעט כלום לא הצטרכת, הכל נשאר כסימנים, סביבנו, בשבילנו, בשביל האחרים, בטבע. אני רוצה לשמור על הקשר עם הסימנים שהשארת אצלנו בבית, אצלכם בבית, בשדות, בכלי עבודה, ויותר מכל הסימנים שהשארת בילדיי. התרגלתי לראות את הסימנים דרכך, אז אולי עכשיו אני אראה אותך דרך הסימנים. אז אני מציע שנתארגן כך – אתה אל תדאג, השארת לנו מספיק סימנים, ואנחנו נלמד לחיות אתם, לתקשר אתם ולזכור אותך דרכם. אז תנוח על משכבך. עופר