דפי הנצחה

בת לאה ויצחק
אשתו של - יצחק לפיד
אמא של - תמר ורמי
נכדים: תמר, צפריר, זיו, סלע, לירון, ליטל,יעל.
נינים: שקד, שי, שני, מאור, יונתן, עומר, נמרוד, נעמה, יובל, עמית, טל ואלה.
אחים ואחיות: יעקב, רחל, נעמי, אסתר ואדית

שורי לפיד
שורי נולדה בעיר דברצן שבהונגריה בשנת 1919. הוריה היו מסורתיים ושומרי מצוות, והבית היה פתוח וציוני.
בילדותה למדה בבית ספר יהודי אורתודוכסי ובתיכון בבי"ס הונגרי.
בגיל עשר הצטרפה שורי לתנועת "השומר הצעיר" יחד עם אחיה ואחיותיה. בשנת 1938 החלה ללמוד בבי"ס לאחיות בבודפסט ושמרה על קשר עם חברי התנועה שהכירה קודם. לאחר סיום לימודיה החלה לעבוד בי"ח יהודי בבודפסט.
התנועה היתה תחת מעקב ופיקוח חמורים ופעלה במחתרת. עקב הלשנה נעצרה שורי ע"י הגסטפו ועברה עינויים קשים.
בתחילת שנות הארבעים שהתה שורי בהכשרה חקלאית ושם הכירה את יצחק.
יחד עם יצחק הצליחה לעבור את הגבול לרומניה ומשם עלו ארצה בשנת 1944 והצטרפו למייסדי עין-דור ששהו בנחלת יהודה.
בשנת 1945 נולדה בתם תמי, ובשנת 1951 נולד רמי.
לאורך השנים עבדה בקיבוץ במגוון תחומים. היתה מטפלת-מחנכת של קבוצת גדנ"ע שהצטרפה אח"כ לקיבוץ רשפים. עבדה במטבח, בבתי ילדים, בקומונה, ובדורלי. היתה אחראית על המועדון לחבר, והתמחתה בסריגה במכונה עבור החברים.
שורי אהבה מאד ילדים ויצרה איתם קשר מיוחד. היתה גאה מאד בנכדיה וניניה והעניקה להם חום, תשומת לב ואהבה.
נפטרה ביום ד' 17.12.08.
יהי זכרה ברוך!


אמא, סולווג שלנו
שנים רבות ידענו ש"קינתה של סולווג" הוא הקטע האהוב עליך ידענו ולא בדיוק הבנו.
שמעתי את המוסיקה פעמים רבות ומיד חשבתי עליך.
ניגנתי אותו עשרות פעמים – ניגנתי כאילו בשבילך, תמיד.
היום, פתאום, הבנתי. את היית סולווג שלנו.
ואנחנו, גם אם נהגנו כפר גינט, לפעמים – את תמיד נשארת סולווג.
מעולם לא היה לך קל, הדברים לא באו מעליהם.
חייך היו רצופים בסבל פיזי מתמשך. חיזקו אותך והחזיקו אותך הדאגה, המחשבה והמעשה לבניית משפחה גדולה ובריאה.
לקחת איתך היום הרבה סבל אך בתוכנו נשזרו
רגעי אושר רבים וגדולים.
משפחתך גדלה מיום ליום, נכדים שמביאים נינים וכולם גדלים בעולם בריא יותר ונטול סבל רב.

כבר בשנים הראשונות החלטת והעמדת את המשפחה במקום הראשון ולפני הכל. הדאגה לכל מחסורינו, המחשבה במה לעזור עוד הסיחו ממך את הסבל והכאבים.
וכך חלפו להן כמעט 90 שנות חייך – אין ספק שהצלחת, המאמץ והכאב היה כדאי. רמי.
סבתא שלנו
בחודש הבא היו מולאות לך 90 שנה.
90 שנות חיים, מהם זכינו להכירך, ולהיות לצידך, רק שלושים או ארבעים שנה, שזה אפילו לא חצי. אבל הסיפורים ששמענו ממך על בית ילדותך, על משפחתך, הגאווה והאושר שעלו ממילותייך ומעינייך בכל פעם שסיפרת על יושרו של אביך, חוכמתה של אמך, והדאגה לאחיך ואחיותיך. הסיפורים האלה כל כך אמיתיים וכל כך מרגשים, השלימו בשבילנו את תמונת חייך.

רק על תקופה אחת בחייך, השואה, לא היית מוכנה לדבר. "אתם לא צריכים לשמוע כאלה סיפורים", אמרת, "את אלו אני אקח עימי לקבר". אמרת וקיימת.

תמיד רצית רק את הטוב ביותר עבורנו, ולא חשוב מה עומד בדרך – היית מפנה אנשים ממקומותיהם באוטובוס כדי שנוכל לשבת לידך, היית נכנסת למטבח של חדר האוכל ובוחרת את כדור הבשר השמן ביותר ואת העוף הגדול ביותר שישביעו אותנו.

היינו מבלים אצלך ואצל סבא את כל החופשות, ותמיד היית שם בשבילנו: משחקת איתנו בחנות, מלמדת אותנו לסרוג, מכינה איתנו בובות דורלי. היינו מכינים ביחד פלצ'ינקי, וקוראים על פפה בארץ סין ועל שמונה בעקבות אחד.

כל הזמן היית קוראת לנו בשמות חיבה, מילים בהונגרית שעד היום מצחיקות אותנו –
אדשאפאם, צ'ילגום, תונדרקם, וכשמשהו קורה אז – יוי אישטנם.

היית בשבילנו, בתקופת ילדותנו ובבגרותנו, סבתא במלוא מובן המילה, ואנו מודים על כך שגם ילדינו זכו להכיר אותך ולאהוב אותך.

השארת אותנו עצובים,
אבל גם המון זיכרונות נעימים ומתוקים, שימשיכו את מורשתך ואת תפארת משפחתך.
מהנכדים.