דפי הנצחה

צפורה אדר
ביתם של ליליאן וחיים זליגמן

נולדה: 24.02.1918
נפטרה: 08.03.1999

רעיה של ראובן אדר ז"ל
אמא של נעמי, מרים, אילן ושאול.

סבתא של: שרית, נועה, גילה, רם, שי, ירון, מיכל,
גלעד, שקד, אור ועומר.

סבתא רבא של: הילה ויאיר.

צפורה (ציפי) אדר
(1918 – 1999)

ציפי אדר נולדה ב- 24.2.1918 בארה"ב ברובע מנהטן שבניו יורק, בת בכורה למשפחה יהודית ממעמד הביניים שהתגוררה ברובע יהודי מאוכלס ואמיד למדי. הוריה היגרו מרוסיה לארה"ב כדי לברוח מהיהדות החסידית המסורתית- דתית שהגבילה את אורחות חייהם. הבית היה חילוני, אנטי-דתי ואנטי-מסורתי ותמך ב"BUND".

ובכל זאת - כדי לתת חינוך יהודי לילדים נשלחו שלושת הילדים לבית ספר יהודי בשעות אחה"צ. לציפי הפך בית ספר זה למרכז החיים החברתיים והשפיע עמוקות על חייה והשקפת עולמה. לאחר סיום הלימודים בתיכון המשיכה ציפי בלימודיה בהנטר קולג' לתאר. B.A . וכן למדה נגינת פסנתר בג'וליארד. כל חייה לווו באהבה עמוקה למוסיקה.

ציפי לא היתה קשורה לתנועת השוה"צ. היא אהבה ספרות, מוסיקה, בלט ואופרה והרבתה לבקר במוזיאונים.
על תנועת השוה"צ ידעה דרך אחיה דב שהיה פעיל מאד בתנועה, ועלה לארץ עם הגרעין המייסד של הקיבוץ.

המשבר הכלכלי הגדול של 1929 ואח"כ - נפילתו של דב אחיה בשדות עין-דור היו חוויות שהשפיעו עמוקות על חייה.

ב- 1951 עלתה ארצה ובאה לעין-דור בעקבות הוריה ובנותיה נעמי ומרים שבאו לחיות כאן אחרי נפילת אחיה דב, בשדות עין דור. אשה צעירה ועדינה שנפלה כמו פרח זר לקיבוץ ללא היכרות קודמת עם אורחות חיים או אידאולוגיה של הקיבוץ. כאן נישאה נשואין שניים לראובן, הקימה משפחה ונולדו אילן ושאול. עבדה בכל מקום שנדרש. בגן ירק, בצאן, בבית ילדים. שנים רבות הכינה במטבח מרק פירות וחמוצים. אח"כ עברה לעבוד בקומונה ולבסוף בשיקום. היא עבדה בכל מקום בצנעה, בדייקנות ובמסירות. בדרכה שלה אהבה את הקיבוץ מאד. מצאה ביטוי לאהבתה למוסיקה בהשתתפות פעילה במקהלת הקיבוץ אותה אהבה מאד.

ציפי היתה הסבתא הראשונה - חברת הקיבוץ. היו לה 11 נכדים ושני נינים. לאחר מותו של ראובן בעלה נאלצה להתמודד בו זמנית בבדידות ובחלל שהותיר בלכתו, ובנכותה. סיפור מופלא של התמודדות אישית שממנו צמחה ונפתחה לחברים. כל כך הרבה אהבה ועידוד שאבה מהקשר עם הנכדים שתמונותיהם קשטו את קירות חדרה בנווה דור.
סיפור נהדר של תמיכה ועזרה של מערכת הבריאות, של נווה דור שהפך לביתה ושל חברי הקיבוץ שהפכו למשפחה גדולה אוהבת ותומכת. ועל כך אין מילים להודות לכולם.
המשפחה




אמא,

כפר חלפה שנה מאז שאינך.

ככל שחולף הזמן אני מרגישה יותר ויותר בחסרונך. בחגים ובימי שישי כשהמשפחה יושבת יחד – חסרה העגלה שלך ליד השולחן, החיוך השקט והקול השקט שלך.

היית הדבק שאיחד את כלנו, כל האחים. "אילן התקשר, הוא מוסר דרישת שלום לכולם…".

לפעמים מרחוק - אני רואה עגלה ליד נווה דור ולרגע נעמד לי הלב.. כשאני מקליטה בווידיאו סרט מעניין נצבט לי הלב-.. "אמא, היתה נהנית לראות אותו.." וכשאני שומעת מוזיקה קלאסית – תמיד, תמיד אני רואה אותך.

לפני שבועות מספר עשיתי סדר במגירה… מצאתי מעטפה ובה כרטיס ברכה ליום הולדתי ושטר כסף מצורף…זוהי תרומתי הצנועה למערכת החדשה שלך. שלא תחיי בלי מוסיקה. השארתי את הברכה עם שטר הכסף למזכרת. המערכת תמיד נשמעה בחדרך כל כך יפה.. כאשר אני רואה אנשים מתמודדים עם קושי ומחלה אני חושבת עליך תמיד, על שנותיך האחרונות, על כך שמעולם לא שמענו ממך תלונה על הקושי, על ההתמודדות האדירה שלך, והיכולת שלך למצוא עניין והנאה וסיפוק גם שהיית רתוקה לחלוטין לכסא הממונע שלך שלא תמיד נסע כהלכה. וכשאני עובדת בגינה בשבתות אני מרימה עיניים, אולי פתאום תהיי שם עם העגלה והכובע ותגידי לי "כמה יפה"..

אמא, היי שלום. בשבילנו תהיי שם תמיד – במחשבות, בזכרונות, בדאגה שלך לנו לכלנו…

נוחי בשלום על משכבך…

באהבה
נעמי, מרים, אילן ושאול