דפי הנצחה

בנימין דומיניץ
בעלה של רות
אביהם של גדעון נטע אברהם ויגאל
סבא של אלון, יעל, נועם וערן
נולד בכ"ז בכסלו תרע"ד 26.12.1913
נפטר בד' בכסלו תשמ"ו 17.12.1985

צידוק הדין
תם המסע,
מבע תלאות ןמעש, כאן נחלת מנוחתך
מקדר-מועד לבני בנים,
משמרתך האחרונה
לדור-דור.

תם המסע אמרנו כבר צידוק הדין
וכל חיינו הם קדיש –
עילוי לנשמתך
אשר שבעה טרחות ויגע
כשנות דור.

תם המסע
הדרך לא תרוץ עוד עלי אורח
וכל מדוי עולם כבר כלו.
היה שלום על משכבך
אל מול הבית שיצרור זכרך
לדור-דור.
יהודה ארצי – מזרע
בנימין דומיניץ

בנימין נולד ב 1913 בעיר פשמישל, אשר בפולין והוא הצעיר בין 11 אחים ואחיות.
האם בעל הסמכה של רב, מעדיף לפרנס את משפחתו מיגיע כםיו ועוסק באפיית לחם. הבית הוא חסידי מסורתי, חם.
קן השוה"צ נמצא לא הרחק מהבית ובנימין מגיל צעיר חבר בתנועה. בחוש דק ובכשרון רב הוא יודע לתמרן בין 2 העולמות. מחד – הבית הדתי ומאידך התנועה.
עם התבגרותו בנימין יוצא להכשרה במקומות שונים בגליציה.
בחודש דצמבר 1939 בנימין עולה ארצה בעליה ב' ןמגיע אל קיבוצו "המעפיל".
לאחר שנים מספר הוריו נשארים ללא פרנסה ובנימין נאלץ לעזוב את הקיבוץ כדי לפרנסם בחיפה. כאן הוא מכיר את רות ויחד הם מקימים את ביתם ושלושת הילדים הראשונים נולדים כאן.
ב – 1954 המשפחה עוברת לעין דור וכאן נולד אחרון הילדים.
המשפחה נקלטת בקיבוץ המהירות ובנימין עובד בגן הירק, במטע, בלול, באינסטלציה ובטלדור.
בשנה האחרונה, עם גבור מחלתו, הוא נאלץ לעזוב את המכונה האהובה עליו בטלדור וחוזר לתקופת מה ךאינסטלציה.
במחצית שנתו האחרונה הוא אינו יכול עוד לעבוד, אך חי בתקווה שמצבו יוטב ויוכל לחזור לעבודה בבית החרושת.
עד יומו האחרון בנימין שמר על מצב רוח טוב ולא רצה להיות לנטל על אף אחד.
כך בחטף הוא הלך מאיתנו, כי לבו בגד בו והוא משאיר את כולנו המומים וכואבים.
רות.
אבא!
עברו זמנים מאז.... ובימים ובשבועות האלה ביקשתי אותך, בכל מקום שהייתי, בכל זמן ומצב הקשר הזה איתך נמשך והתחזק יותר ויותר.
במפגשים האלה שלי עם עצמי חשתי את נוכחותך החזקה ואת תמיכתך.
חוויה חזקה במיוחד שמורה עמ ממך אבא, מאותו הלך נפש שחי ובא לידי ביטוי בקשר המוחד שבין אב לבן, בשבילים הנפתלים של החיים, בזמנים של כאב ומצוקה ובימים יפים של שמחה וחג.
מעולם לא דברנו רבות וגם כאשר דברנו, לא היה זה בדרך כלל על חיי, מחשבותי ומעשי וגם לא על חייך שלך, בזמנים שונים חשבתי שחוסר הקשר והשתיקה נובע מחולשה של שנינו, אך במשך השנים, כאשר בגרתי והתחלתי להלך בדרכי שלי, ראיתי כיצד אתה מתבונן בי כל הזמן ומחכה.
ראיתי כיצד השארת את מלוא המרחב הזה שבינינו לבנות את סוג הקשר שאני חפץ בו ושנכון עבורי. השארת לי את החופש ליצור זאת בעצמי בזמן ובאופן שארצה.
אני יודע שרצית לדעת יותר, להתקרב יותר, אך מעולם לא חשתי בלחץ כלשהו והיה בזה דבר מאד שלם, מאד מבין ומבוגר.
זו האמנות שלך, אמנות הקשר שמעבר למילים והקשר הזה בינינו הלך והתחזק במשך השנים ועד היום. בזמן הזה אני חש ומבין יותר דברים שהיו בינינו.
דברים נוספים חיים בתוכי עכשיו, דברים שונים, אותם אמרת לי במשך השנים ועצות שונות שבאו מתוך החיים והמסורת בה גדלת ומתוך נסיון החיים הרב והעשיר שהיה לך. נסיון חיים שהיו מהולים בו מחד, פשטות במעשה יום-יום ודבקות בעבודת כפיים, ומאידך אדם המתלבט בשאלות חיים.
נסיון חיים של מי שעשה את החציה הזאת של החלפת זהות מדתיות לחולניות, מגולה לךארץ, מעיר לקיבוץ.
ועם זה – שמירה על ערכי מוסר, הקשורים להוויה הקודמת, היהודית החסידית.
בשאלות ובבעיותץ שעולות בחיי שוב ושוב כעבור שנים אני מוצא שהיו דברים שנאמרו כביכול לאחר יד והיום יש בהם סיוע ותמיכה עבורי בדרכי שלי.
אותם דברים שאמרת לי, אותה חכמת חיים שהצלחתי להבין, מלווים אותי ומהווים עבורי את התמיכה הגדולה של אב חם אוהב ומבין.
יגאל.