דפי הנצחה

הספד לאמא

כל כך הרבה דברים רצו לי בראש, ועכשיו פתאום אין לי מילים.

היינו חברות כל כך טובות, שותפות.
היו לנו דברים שהם רק שלנו, רגעים, ריבים, וצחוקים.
היינו קרובות, אני הייתי מתקשרת ואת היית שולחת אנרגיות טובות.
דיברנו גם על המוות, ועלו פחדים.
אמרת לי שהמוות הוא חלק מהחיים, וסיכמנו שזה לא הסוף.

אחר כך התרחקנו.
אני הייתי בשלי ואת הסתגרת.
אני כעסתי.
כשהתגלתה המחלה שלך, למרות העיוורון ראית את הפחד שלי, וחיבקת אותי,
והיית שוב אמא.
עברנו טלטלות אדירות, אבל היינו ביחד.
אני הפסקתי לכעוס.
והיו לנו שוב צחוקים.
כשהתעוררת חייכת אלי, ואני הבטחתי שהכל יהיה בסדר.
נלחמת על חייך, הייתה לך תקווה.
במשך חודשים צפיתי בך דועכת, לאט, בחוסר אונים.
בתקופה הזו מספר פעמים כבר חשבת ללכת, ובכל זאת נשארת. התלבטת.
הייתי איתך בנשימותיך האחרונות, וראיתי את הצבע עוזב את פנייך, למקום אחר.
חיבקתי אותך.
חיבוק אחרון
לבנתיים.
אני יודעת שלא עזבת אותי, פשוט המשכת.
וחלק ממך נשאר איתי פה. וגם חלק מהשיגעונות הרעים והטובים שלך הם עכשיו שלי.
אני מצטערת אמא,
על הכעס, ועל הבדידות הארוכה
אוכל אולי להתנחם בזה שהם אינם מסמלים את חייך.
תודה על שהבאת אותי לחיים האלה, שכל כך רצית, על האימהות הטוטאלית שלך, על החופש.
על זרי פרחים, וטיולים שקיעה, על צבעי ידיים וערבי קיץ במרפסת...

אחכה בסבלנות ליום שבו ניפגש. ונתחבק.
בנתיים המשיכי בדרכך.
שולחת לך אנרגיות טובות.
ומתגעגעת

ענבר