דפי הנצחה

מנחם פרץ
נולד: 28.7.1922
נפטר: 21.11.1997
בעלה של ציפורה
אבא של: עליזה, אמוץ, גלעד ושולמית


רבי יהודה היה אומר:
"עשרה דברים קשים נבראו בעולם:
הר קשה - ברזל חותכו
ברזל קשה - אש ממיסו
אש קשה - מים מכבים אותה
אולם מי יכול לעמוד מול גוף סובל ונפש רצוצה?"..

גופך למוד הסבל בגד בך לבסוף, אך מהו הגוף כשאתה כולך נשמה? ככל שרבו ייסוריך, כן עצמו כוחות נפשך, וככל שהמר לך הגורל, לא כבה האור שקרן ממך. קולך אבד לך בשכבר הימים, אך מבט עיניך שווה אלף מילים.
היית לנו לדוגמא ולמופת. מולך התגמדו כל הכאבים והמחלות וקבלו פרופורציות נכונות.

אתה הגיבור שלנו וחבר קרוב, כתף להשען עליה, אוזן שומעת ומקשיבה, חיוך ושמחה לכל מילה של נכד ונכדה. בעל, אבא וסבא, כל כך שקט, אך כל כך נוכח, דמות להזדהות עמה עם המון חום וחיבה.

אתה וציפי תמיד ביחד, חיים בהרמוניה, בפרגון, בהבנה ובאהבה. אתה, סבא מנחם, לעולם אינך שוכח ימי הולדת ושמחות משפחתיות, והנכדים מצידם גמלו לך באהבה ובהערצה.

עם אחיך ואחיותיך בארצות הברית שמרת על קשר רצוף, למרות המרחק הרב. היית האח האהוב, שאין לו יריבים והוא מקובל על כולם. כנצר יחיד למשפחת מוסקוביץ, שהגשים את ציונותו הלכה למעשה, זכית להערכה רבה מכל בני המשפחה. ואכן ישראל, שהיתה לך מולדת רוחנית, התגלמה בקיבוץ לחיי מעש, ללא הרהור ובלי ספקות. היתה בך תמימות כובשת, חף מכל ציניות, חי מתוך שלמות ואמונה בדרך. ובדרכך הוספת לבנה קטנה לאותו בנין, לאותו עולם חדש.

ואנחנו, בניך, ממך למדנו משמעותה של צניעות, וממך למדנו לתת כבוד ולקבל את הטוב והיפה בשלווה ובשמחה. עוד מעט, בדומיית בית העלמין תשכון לנצח, בקרבת בנך אמוץ אשר אהבת. ואם יש מלאכי מרום, הרי שישמרו ויפגישו את נשמותיכם, כדי ששוב תתאחדו בעולמות אחרים.

אנו כאן כבר מתגעגעים אליך וכבר חסרים אותך, אך סוד קסמך ומאור פנייך ילוונו תמיד ויהיו לנו נחמה.


חתנך, אליהו






חברנו מנחם הלך לעולמו. הוא היה בן 75, והשאיר אחריו אשה אוהבת דואבת, שלשה ילדים ושבעה נכדים אוהבים ואהובים. הוא נולד וגדל במילווקי אשר בארה"ב למשפחה דתית ברוכת בנים. בעיר היחסית קטנה זו צמח לתפארת קן השומר הצעיר אשר מתוכו הגיעו די הרבה שומרים ארצה, ושם מצא מנחם את יעודו בחיים.

האם כך, במלים ספורות, אפשר להכליל חייו ומעשיו, מחשבותיו ורגשותיו, שאיפותיו וערכיו של אדם? אנו הרי הכרנו את מנחם יותר מחמישים שנה, ראינו אותו בעבודה בחברה ובמשפחה, ומהמכלול, כיצד נזרה את התמצית? אני מודה שידי קצרה מהציג את מנחם במלים, כפי שאני מרגיש אותו בלב.

פגשתי את מנחם לראשונה באותו בית ידוע של קבוץ ד' בברונקס, ניו יורק. שם התאספנו בתום מלחמת העולם, חיכינו וחיפשנו דרכים לעליה ארצה. בתחילת שנת 1946 הגיעה שליחת התנועה אלינו לבית וספרה לנו על רכישת שתי אניות ע"י "ההגנה" ועל הצורך לאייש אותן במתנדבים, חברי תנועות הנוער, כדי שיוכלו להפליג לאירופה, ומשם להוביל עולים ארצה. הבחור הצנום הזה, שגם אז לא היה נראה חסון במיוחד, היה בין הראשונים להרים יד.

עבדנו כולנו בהכנת שתי האניות קרוב לחדשיים. מנחם לא בחל בשום משימה. תמיד עשה את המוטל עליו בשקט, במין שלווה והזדהות פנימית, מהן שאב את הכוח הדרוש לביצוע. רק באותו בוקר של ההפלגה חולקנו לשני צוותים. למורת רוחנו, מנחם נבחר להפליג באניה השניה, וארבעתנו מקבוץ ד' , הפלגנו בראשונה.

כאן בעין דור שוב נצטלבו דרכינו. מנחם עבד שנים רבות בגן הירק. באותם ימים ובאותם תנאים זו היתה עבודה פיזית קשה. הוא התמיד והתגבר, ושלא לשם מליצה, דומני שזאת היתה התקופה הכי מאושרת בחייו, הרחבת המשפחה, בניית המשק והחברה, - בעצם, הגשמת החלום..

אז הגיע תור החינוך ומנחם שילב את הידע החקלאי והוראת החקלאות ע"י הדרכת חניכי המוסד בחממת הירקות. גם בזה התמיד שנים רבות עד שעבר לעבוד בהנה"ח.

אבל, מה הוא עשה ומתי הוא עשה, זהו אולי הקטע המזערי של האדם. גם כשהוא יכול לדבר, מנחם לא הרבה במילים. היתה לו מין משמעת פנימית ונועם פנימי שנקלטו על ידי הזולת. הוא אף פעם לא הרים קול, אף פעם לא דיבר בכעס, אך ידע לעמוד על שלו בכוח השקט המופנם. ברבות השנים מנחם עמד במכאוביו בגבורה אצילית ועם חיוך קל על פניו. דומני, רק ציפי ידעה מה מצבו באמת.

אריה מלכין