דפי הנצחה

גאולה אפשטיין

נולדה: 23.11.1920
נפטרה: 20.02.2000

רעייתו של דוד
אמא של : דרורי, דליה, דגנית
סבתא של: גלית, שגיא, רודד,
נעם, נורית, מיכל,
יונתן, מיקה, נעה.
סבתא רבא של: רותם, אירן, נוי, יהב.

אמא
בתום שלוש שנים שבהן ראינו אותך הולכת ודועכת אנו רוצות לומר לך כמה דברים, שלשמחתנו הגדולה אמרנו לך אותם בשיחות שהיו לנו בתקופה האחרונה. נתחיל באהבה. הזיכרון החם והיציב ביותר של ילדותנו היא אותה אהבה - שלך ושל אבא -(יבל"א) אלינו. אהבה ענקית, אינסופית, בחינם, כלשונה של לאה גולדברג בשיר שאהבת: "רק מפני שאני אני".

מעולם לא הסתרת זאת, לא אהבת את החינוך המשותף. את הניתוק שנכפה עליך מבנותיך. לא פעם אמרת לנו, כי בחרת להיות מחסנאית בגדי ילדים משום שבדרך זו היית גם קרובה אלינו פיזית וגם מעורבת בדרך כלשהי בתהליך גידולנו וחינוכנו. ואכן אמא, היית מעורבת. את כל האהבה שבלבך ואת כל הצורך שלך לתת הפנית לדבר שידעת לעשות הכי טוב: לתפירה, לבגדים. ולכן פורים היה תמיד החג האהוב עלינו ביותר. כי הוא היה החג שלך נטו.

ולנו תמיד היו התחפושות הכי יפות. אבל יותר משאנחנו זוכרות את החגיגות אנחנו זוכרות את הימים שלפני: את המדידות, את התכנונים. היית שמחה וצוחקת אז כפי שלא היית מעולם. ואבא גם היה שותף להפנינג המשפחתי. היה לך כשרון אמנותי ודמיון יוצר וזוג ידי זהב ובמשך שנים תפרת בגדים מקסימים גם לילדינו-נכדיך, שעברו מאחד לשני ויופיים לא נפגם.

אמא
היופי היה צורך קיומי עבורך. היה לך כשרון נדיר להפוך את הפינה הפרטית שלך ליפה. לאחרת. למייצגת אותך. לשלך. במפה שרקמת, בווילון שתפרת. במיטת הסוכנות שהפכת לספה יפיפייה בעזרת כיסוי וכריות שתפרת. ומשידעת לעשות לעצמך - היית נכונה תמיד לעזור לכל חברה, שחשה כמוך צורך ליפות את סביבתה הקרובה.

אמא
נתן שחם כתב פעם, שכל רעיון גדול נישא על כתפי שני סוגים של אנשים: אנשי החזון ואנשי המעשה. אנשי החזון: האידיאולוגים, הם מחברי הכרוזים, נוסעים לכנסים, נואמים נאומים חוצבי להבות, מחנכים דור. ואנשי המעשה: הם, שבחייהם האפורים והקשים, בקומם בוקר- בוקר לעבודה - מגשימים אותו הלכה למעשה.

אמא, את ללא ספק היית שייכת לסוג השני. מעולם לא שרת שירי הלל לעבודה - את פשוט באהבה,
שלוש הבנות

עבדת! ובאיזו מסירות! בכל עבודה שביצעת ובכל תפקיד שמילאת ראית קודם כל את האדם, שלמענו נעשית העבודה. את הבנת, הרבה לפני כולם, שכל אדם הוא עולם ומלואו ואין שטנץ אחד המתאים לכולם. גם הטיפול המסור שזכית לו בסוף ימיך מהווה ניצחון לגישה זאת שלך.

היה לך לב טוב ונפש עדינה והבנה דקה, פסיכולוגית, למצוקות של ילדים ונוער, שהתנקזו אצל חלקם בכיוון הקומונה. וחולשה מיוחדת היתה לך כלפי אותם ילדים שילדותם לא חייכה אליהם כפי שילדותך לא חייכה אליך. אולי סיפור אופייני הוא סיפורו של אותו ילד חוץ, שהוריו הגרושים נקלעו ביניהם לסכסוך כספי, וכתוצאה מכך איש מהם לא שילם לקיבוץ. את קיבלת הוראה מהמזכירות, שלא לתת לו בגדים חדשים.

את אמרת אז: לא יקום ולא יהיה, את המלחמות תנהלו - אבל לא על גבו של הילד. מספיק עצוב לו. הילד יקבל בגדים חדשים עם כולם. והתקציב - מה יהא עליו? נקנה כמה מגבות כלליות פחות. שנים מאוחר יותר אנו נוכחות, עד כמה אנו מיישמות עקרון זה שלך, לפיו אחרי הכל, ובשורה התחתונה: הפרט חשוב מן הכלל. על שני מובניה של המילה "כלל".

אחר כך בא גיל ההתבגרות והמרד הגדול: כעסנו עליך, רצינו שתהיי יותר קיבוצניקית. יותר חברה'מנית. יותר דומה לסטריאוטיפ. אבל את לא יכולת להיות דומה לסטריאוטיפ. היית יותר מידי רגישה ועדינה ולא ידעת - וגם לא רצית - להעמיד פנים. מעולם לא העמדת פנים, אמא. מעולם לא התיימרת להיות מה שלא היית. מעולם לא טיפחת לך תדמית. את היית כמו פרח בר כאן. ואיזה מחיר שילמת! אבל בכך זכית באהבתנו והערכתנו לנצח!

לא היה דבר שרצינו ולא קיבלנו. מעולם לא שמענו ממך את המשפט "בשביל מה את צריכה" (משפט שאת כה הרבית לשמוע) אם ביקשנו - סימן שאנחנו צריכות. וכשלא ניתן היה להשיג ואם לא היה כסף - היית מאלתרת. כך יכולת לקחת כפתור שקוף, להצמיד אותו לסרט בד מוזהב ולעשות תליון לצואר או לתפור נעלי בלט מבד גס של כריות, או לרקום שקית מיוחדת לחלילית.

אמא
מול חוקי ספרטה נוקשים, בסביבה שחרטה על דגלה "סגפנות", בתנאים של צנע ומחסור - את הצלחת לגדל אותנו כמו נסיכות. ואת זה אנחנו לא נשכח לך לעולם!

( שלוש הבנות )