דפי הנצחה

דוד אפשטיין

נולד: 20.121920
נפטר: 20.10.2006
בעלה של גאולה אפשטיין

אבא של: דרורי, דליה, דגנית
סבא של: גלית, שגיא, נעם, נורית, מיכל,
יונתן, מיקה,נעה ורודד.
סבא רבא של: רותם, בר, דריה, נוי, יהב, וקסם

נולדתי ב1920- באוקראינה. שני הוריי היו בנים של רבנים.
הם התיישבו בעיירה בליטא ובססו את מצבם: אבא כרופא, ואימא כרופאת שיניים. אחותי ואני למדנו בגימנסיה העברית והיינו חבריהשומר הצעיר.
בינואר, 1935, בהיותי בן ארבע עשרה עלינו ארצה.
למדתי בגימנסיה "אחד העם" בפתח תקווה. ב 1936, החלטנו להקים את הקן של השומר הצעיר. שבעה מחברי קיבוצנו היוו אז את הגדוד הבוגרים "עין שמר" ועד היום הם חברי עין דור ביניהם אסתר ע. דוד ס. חיה ג. שרה נתן. גאולה, בתיה ד. ואני.
בתקופה זו נוצרו הקשרים ביני ובין גאולה וב 1942 התחתנו רשמית. בנחלת.
תפקידי הראשון היה לסלק את הבדואים שישבו על אדמה זו. ביצעתי את המשימה "בידידות ובתקיפות", בתקופה זו החזקנו נשק בלתי חוקי והידיעה על כךהגיעה למשטרה. לילה אחד הוקפנו בבית דגון ע"י המשטרה, שחיפשו את הנשק. השוטרים הבריטיים העמיסו את הנשק ואותי ואת דוד ס. על מכונית, אך שרה נתן ויפה נשכבו לפני המכונית ולא נתנו לה לנסוע. תוך ההמולה דוד ואני קפצנו מן המכונית ולא מצאו אותנו.
בתקופה זו כבר החלו לדבר על הקמת "בריגדה יהודית" אך למרות שגאולה הייתה אז בחודש השישי, הסגרנו את
עצמנו והועברנו לבית הסוהר בירושלים וקיבלנו הזמנה למשפט צבאי כל הטיעונינו לא הועילו וגזרו עלינו מאסר של 7 שנים, שהוחלף אח"כ ל5- שנים. בזמן המשפט נולדה בתנו הראשונה, דרורי . ב15.5.1945- שוחררנו מן הכלא.
הפלוגה הראשונה עלתה ב1947- לטירה, עבדתי כנהג ובינואר 1948 יצאתי לחודשיים לקורס קצינים. הייתי רכז הביטחון ובתור שכזה אחראי על המא"ז בנחלת, בטירה ובעין דור.השתתפנו בקרב על סג'רה ועל לוביה.
ב1950- נולדה בתנו דליה, וב1955, נולדה דגנית.
בינואר 1966, יוקי, בלקי, מורדי ואני נסענו לשווייץ כדי לקבל
הכשרה להקמת מפעל לשזירת כבלים. התחלנו בייצור. בנובמבר 1966, נרשמתי לקורס ערב להנדסאים.
ב 1972- גמרתי את לימודיי בהצטיינות, בטכניון. במשך 5 שנים עבדתי כטכנולוג של פרי העמק ולאחר מכן במחלבת תל יוסף.. כשמנהל המחלבה בתל יוסף נפטר, חזרתי לשנה לניהול המחלבה בתל יוסף. בינתיים הגעתי לגיל הפנסיה .
בגיל 68, חזרתי הביתה ונכנסתי לטלדור.
כאשר הוחלט על קבלת 6 פועלים שכירים הראשונים
לעבודה בטלדור, עזבתי את המפעל. ועבדתי כטכנולוג
לניהול מפעל מזון לתינוקות בעפולה במשך 3 שנים.
הרהורים לסיכום: אני מסתכל בהרגשה של סיפוק
על החיים שחייתי, כי למעשה כל חיי עשיתי את שאני
רציתי וחייתי לפי מה שחשבתי לנכון.
למרות שהקיבוץ אינו מה שחלמתי עליו, בעיקר בתחום
העבודה, איני מצטער על חיי בקיבוץ ואיני חש שהוא
הגביל אותי בהתפתחותי. (2.7.1998)
אבא
אבא שלנו, "הסלע היציב" של חיינו גיבור ילדותנו. אבא חזק, אוהב, חם וחכם. הרפתקן בלתי נלאה, אינדיבידואליסט, תאב חיים. אבא שמרכיב על הכתפיים, מטפס על מגדל המים, מלמד אותנו לרכב על אופניים.
בכפות הידיים החמות שלך מחמם לנו את כפות הרגליים.
משחק איתנו על הדשא, עוזר בשיעורי הבית. בסכר מלמד אותנו לשחות, עוד בטרם בריכת השחייה. בשדות מלמד אותנו לנהוג, כל אחת בתורה, הרבה לפני רישיון הנהיגה. בשבילך "לחיות", אבא, פירושו להיות רכוב על גלגלים, בדרכים, במרחבים הפתוחים. כלי תחבורה, הקנו לך תמיד את תחושות העצמאות, היוזמה והחופש, שהיו מהות קיומך. מהמשאית הגדולה, עמוסת העופות, לפנות בוקר, בדרך לתנובה, בשחר ילדותנו, דרך שנות גזברות ופעילויות שונות חשובות אחרות, בהן הענקת לנו בנותיך, חוויות בלתי נשכחות... הממתק שאמא שלנו הזכירה לך תמיד להביא.
ארוחת בוקר בבית הקיבוץ-הארצי. בילויים בחוף הים, בלט על הקרח, תצפית ממגדל שלום ועוד המון...
דרך שנות הטכניון בהן היית סטודנט בן 48, רכוב על אופנוע רעוע. כל אחת מאתנו בתורה, זכתה לרכב מאחוריך לטיולים מרתקים... סקרנות, יוזמה ואהבת הארץ, היו חלק בלתי נפרד ממך. כאשר לעיתים האופנוע "התעייף" ו"שבק", לא התרגשת, ידעת תמיד לאלתר ולהמשיך הלאה, היית מלא תושייה.ידענו תמיד, שאיתך בטוח, לידך לא יאונה לנו כל רע, אתה תמיד תמצא מוצא...אחר כך, שנים רבות בהן "הקפצת" אותנו לכל יעד. גם אם משמעותה של אותה "הקפצה" הייתה שעתיים נסיעה בכל כיוון. הכבישים תמיד קסמו לך, מילאו אותך תחושות חופש, חיוניות וחיים.
הקלנועית הייתה כלי הרכב האחרון שלך, אבא. בקלנועית הסעת את אמא שלנו, אותנו, את ילדינו ואת מירלה. בשבילי הקיבוץ, היית לעיתים מגביר מהירות, רק להיזכר איך זה מרגיש... הבנות שלי כשהיו קטנות היו אומרות, "חוץ מסבא, כולם על הקלנועיות זקנים", כך היית, אבא, בעיניהם של ילדים...עם השנים הקלנועית הפכה לך לרגליים, על הקלנועית עד הסוף היית להגדרתך כ"נמר". הקלנועית אפשרה לך להמשיך ולחוש עצמאות, יכולת, מרחבים וחופש. אותנו, 3 הבנות שלך, אבא, אהבת בכל מאודך. אנחנו היינו לך הבטן הרכה. למעננו, את הכוכבים בשמים, לו יכולת היית קוטף, לנו, תמיד נתת כתף. ברצון, בשמחה, נרתמת לכל משימה, ועוד יותר לכאלה שאינן בשגרה...אבא עיניים נוצצות, לב רחב, מלא חיים, כשהיינו קטנות, רצינו אותך תמיד עוד ויותר. היית לנו כמו "שמש", הפצת סביבך כל כך הרבה אור,חום, בטחון ושמחה...על עצמך, אבא, מעולם לא חסת. מבריאותך, לא עשית עניין, אבל גם לא וויתרת. נאבקת ככל שיכולת, עד הסוף בנחישות, בלי תלונה, עצמאי, מתפקד, בכוחותיך האחרונים משרת את עצמך לבד, על רגליך, לא תלוי, לא ניזקק - הצלחת אבא. פרא-אדם, חסר תקנה, אוהב סכנה, מלא חן – כל כך דוד אפשטיין.
לנו, לא יהיה יותר מי שיאמר "יהיה בסדר מוקלה".
אבא, גאווה וכייף להיות הבנות שלך. נוח בשלום אבא, אוהבות אותך תמיד
דרורי, דליה ודגנית