דפי הנצחה

חגית פרימן
בת שרה נתן ונחום ז"ל
נולדה: 1.09.1952
נפטרה: 9.11.2003

רעיתו של ברי
אמא של: תומר, עמית ןעדי.

בתי בתי, מי יתן מותי תחתיך. זה שנים שאני חולה, מחלתי ממאירה ובתי חגית שלי היא שטיפלה בי כל הזמן.
חגית גם יפה וגם חכמה, קצרים ויפים, כואבים ושמחים היו ימיה. חגית אהבה את הקיבוץ ואת החברים ובייחוד אהבה את החגים בקיבוץ. תמיד התנדבה לעזור לערוך ולסדר.

אחרי המסיבה היתה שם גם לעזור בחיסול.
לו הייתי דתייה הייתי פונה לריבונו של עולם וטוענת על הקיפוח בסדר הטוב. אני הרי תורי קודם ויסורי קןדמים אבל כבר מזמן ידעתי שאין אל מי לפנות, והיאוש גדול ונורא. חגית איננה.ואני אנה אני באה?
כתבה שרה, אמא של חגית


עכשיו זאת פרידה אחרונה – אבל לא ממש. חגית היא חלק ממני מאד מאד פנימי דבוק חזק בילדות כמעט בינקות.
האהבה לשפות, לשירה לספרות, לעולם המילים שלוקח אותך הרחק מהקיום היומיומי לפעמים הבלתי נסבל.
שם מזמן כשהיינו בני 3 או 5 בלילה, בפעוטון של שישית ורדה, בכדי להתמודד עם פחדי הלילה, היינו ממציאים סיפורים או סתם קוראים אחד לשני בלילה כי בלילה הכל מפחיד, אבל אם אנחנו שומעים אחד את השני אז נרגעים.....

בלילה שבו חגית נפטרה בין יום א' ליום ב' הייתי ער לגמרי, בבוקר עידית סיפרה לי שחגית קראה לי ....
נפרדנו ונפגשנו חליפות כל אחד מאתנו הלך לדרכו, לאחר שחגית חזרה מברזיל עם תומר אני זוכר אותה בבית אימי מדברת ונחום אביה משגיח על התינוק...... תמיד אהבתי לדבר איתה על הים ובא יהיה של חורחה אמדו.... וכמו צדק פואטי מטורף גידלנו את בתה הצעירה עדי ובתי הבוגרת נעמה בשישית שיר שנבנתה על מקום הבניין הישן של שישית ורדה.
לפעמים הייתי מסב את הראש אחורה ןאמנון, חגית, רעיה, נעה ונעמי היו נעמדים ליד הגדר כשהם מחכים לצאת עוד מעט לשחק על ה"אנייה" שליד הבית.... את בת המצווה לעדי ונעמה עשינו יחד ושוב גילינו את הפתיל המוביל מהחברות בין הסבתות האמהות שלנו שרה וחיה דרכנו ההורים אל החברות שבין הבנות.

עם חגית אני מצליח לדבר דרך הכרותי עם תומר כשהיה בקבוצת ענבר ואני הייתי המחנך, וממשיך לדבר איתה על השיחות שהיו לי עם עמית בעבודה בגינות נוי.... תמיד הפגישות המעטות שהיו לנו במשרדה בטלדור הן כמו פגישות עם קרובת משפחה..... ובלילה הזה לא יכולתי לישון, משהו העיר אותי.
ביום ב' כשביקרנו את ברי הוא אמר, חגית קראה לך כל הזמן כנראה משהו מהילדות משהו מזכרון ילדות עמוק..... עכשיו זאת פרידה אחרונה אבל לא ממש כי המילים נשארות וחלקן בשיר שכתבנו יחד בגיל 18.... יובל גזית


מעל גבי חלומות
מעל גבי הנשימות
מעל גבי כל השקרים
שיר מרחבים גדולים...

הכרתי את חגית מאז שאני זוכר את עצמי ועד הצבא בערך.
בסביבות כיתה ה' חגית התחילה לפתח את אופיה הייחודי, את עצמיותה ןעצמאותה אל מול הקבוצה.
כשאני מסתכל אחורה על השנים ההן, אני חושב שהיא היתה הדוגמא הבולטת לאינדיבידואליזם. היא קראה פי שלשה יותר ספרים מאלה שקראו הרבה, אחר כך למדה אנגלית טוב יותר ויסודי יותר מאלה שהיו טובים.

כשאתה חי בקבוצה, אתה רואה אנשים מתלבטים על קרע הדברים שמעסיקים את הקבוצה כולה, או שהם תלמידים מצטיינים או ספורטאים טובים, או מארגני מסיבות או מארגני פעילות כנופייתית של ילדי הקבוצה.
חגית הצליחה לפתח לעצמה ייחוד ואינדיבידואליזם מסוג שכולם חשו בו אבל קשה לבגדיר במה בדיוק. את זאת גילינו בהמשך, במוסד, החל מכיתתת ט' י' והלאה. הרבה משנות בית הספר בילינו כמו אחים באותו חדר שינה בבית הילדים. אני יודע שקשה היום לדמיין את חיי הקבוצה של אז, (בשנות השישים של המאה הקודמת). אבל ככה זה היה.אני זוכר שהיינו מקשיבים למצעד הפזמונים הלועזי ! חס וחלילה המצעד העיברי. חגית שלטה דווקא בלהקות הפינתיות, שהזמן עשה אתנו חסד והשכיח אותן. בהמשך היא התחילה להתבלט ביצירתיות ובמחשבה אומנו8תית מקורית. למשל, בשנים 69, ו-70 לפי מיטב זיכרוני היא פרסמה כמה שירים בשם ספרותי בדוי בכתב העת "חותם", שהיה אחד העיתונים בארץ, אם לא האיכותי שבהם. היינו אז בי"א וזה היה אופיני לה שפתאום יפרוץ משהו כזה.

כשהתחלנו לעבוד על מופע הסיום של קבוצת שחר, שהיה גם חג העשור של מוסד תבור, חגית היתה הבשלה והמקורית בין אלה שעבדו על המסכת המיתולוגית.
בהתחלה, בני בר משה סרב לביים את המופע מפני שהטקסטים היו קיצוניים ופראים מידי – אשמתי כמובן. הרעיונות של חגית היו ברמה של תיאטרון מתקדם, כולל בובות ענק שהיו אמורות לסמל תקופות בחיים.
זה לא יצא אל הפועל פשוט כי זה היה מעל לכוח הביצוע שלנו.
כל זאת, היא כתבה את התמלילים לכמה שירים.
בינהם "מעל גבי", שהפך מאז למעין המנון פנימי אפוף זכרונות.
כשאני מזמזם לי אותו היום, הוא טבוע בי כאחד השירים שגדלנו עליהם, שאיש כבר אינו יודע מי חיבר אותם.
מי שזוכר, יידע לנצור את שירה של חגית. אמנון.


חגית עבדה בטלדור 23 שנים. במקצוענות, היא לא רק היתה השמן בצירים המרכזיים של טלדור אלא גם עזרה כמעט לכל אדם בקיבוץ, בשקט וביעילות. "הסירו דאגה מלבכם" היא היתה אומרת לכל פונה, זה היה "קטן עליה". בשנתיים האחרונות נפגשו דרכינו בטלדור, היא הצטרפה לשורת המורות והמחנכות שלי, עוגנת, יציבה, עוזרת, יועצת סתרים, תמיד בשליטה, תמיד חזקה. כך גם היתה ביום שישי האחרון, יוזמת בשיחה ובקול החלש והחזק ביותר ששמעתי פוןקדת "מה נשמע בטלדור" כאילו מה שקורה לה לא ממש חשוב, זה סתם.... ירון קלדר