דפי הנצחה

נעמי זיו
בתם של ברוך ורגינה

נולדה: 18.01.1919
נפטרה: 5.05.2002

אשתו של יוסף

אמא של יאיר, נורית ומיה

סבתא של: דניאלה, הילה, שרון, ליאור,
רוני, ניצן, טל, רותם, אביב ומעין

 

נעמי נולדה בין שתי מלחמות עולם בהונגריה, בעיר מישקולץ, למשפחה יהודית מסורתית.

כנערה צעירה הצטרפה אל קן השומר הצעיר והיתה פעילה בו למרות התנגדות ההורים. כששוב החלו לנשב רוחות מלחמה באירופה יצאה הוראה מההנהגה הראשית של התנועה לכל חבריה הבוגרים להתרכז בבודפשט.

נעמי הצטרפה אל קבוצת הבוגרים שהקימה את ההכשרה והתכוננה לעליה ולהגשמה לארץ.

בדרך מפותלת העוברת בארצות אירופה שונות, כשפניה מזרחה אל פלסטינה – ארץ ישראל, הגיעה נעמי עם קבוצת עולים לסוריה ומשם ללבנון והלאה אל קיבוץ דן שבצפון, בו התקבצו בוגרי השומר הצעיר מבודפשט לגרעין שהצטרף אל קיבוץ א"י ו' בהדר.

בשנת 1942 באירופה רעמו תותחי מלחמה, ובארץ חיינו בחרדה לבאות.

מהמושבה הדר עברנו לנחלת יהודה והיינו קיבוץ במושבה המחכה שמונה שנים לעליה על הקרקע. בינתיים גבשנו חברה, למדנו חיי שותפות, חווינו חיי קיבוץ, הקמנו משפחות.

נעמי ויוסף הקימו משפחה ונולד להם הבן – יאיר. יוסף התגייס לחיל הים ובא לקיבוץ רק בחופשות. מלחמת העולם הסתיימה ונודעו ברבים זוועות השואה הנוראה שפקדה את עמנו. כאן בארץ כבר עמדנו בפני מלחמה חדשה, מלחמת העצמאות.

המשפחה התרחבה עם לידת נורית.

נעמי אמא צעירה, מגדלת את ילדיה במשפחה הגדולה הקיבוץ. אחרי עליית הקיבוץ אל אדמת עין דור ושחרור יוסף מהצבא התייצבה המשפחה ונולדה מאיה, אחות לנורית ויאיר. יוסף משתלב בחיי הקיבוץ בתור נגר בנגריה ובה בעת כמורה לאנגלית ולמתמטיקה במוסד החינוכי.

הוא מצייר בכל רגע פנוי.

נעמי עובדת כמטפלת תינוקות, עם פעוטים, עם ילדי גן וילדי בית ספר. היא מטפלת אמהית ומסורה ואוהבת את הילדים ואת עבודתה.

בשעת הצורך קורא לה סידור בעבודה להתייצב במטבח כמבשלת. כולם התברכו בתבשיליה נוסח הונגריה שטעמם נודע לתהילה.

מהמטבח נדדה נעמי למתפרה ובכל אשר שלחה ידה, עשתה תמיד כמיטב יכולתה. עבדה במסירות, בשקידה ובאחריות. היה לה רצון ומוטיבציה לעשות למען כולם, למען הקיבוץ.

אחרי פטירתו הפתאומית של יוסף, כשנשארה בודדה, השקיעה את כל מרצה וכוחותיה בטיפוח המשפחה, הילדים והנכדים. הנכדים היו כל אשרה ושמחתה, בניה הגדולים של מאיה, הבנות של נורית, והילדים של יאיר ואילת.

כמה אושר שאבה מכל הישג שלהם, מכל חיוך ומכל מבט ששלחו לעברה.

באחת השיחות בקרב השכנים בשכונה, אמרה נעמי "נו חיים מלאים יש לנו, קיבוץ לתפארת שהקמנו במו ידינו, היינו שותפים מלאים לקום המדינה, גידלנו בנים וזכינו בבני בנים, ומה עוד?.....   ואז נאנחה ואמרה "יש רק עוד משאלה אחת אחרונה, סוף מהיר בלי ייסורים"

משאלה זו אכן התקיימה, הסוף היה פתאומי ולא נתפס, ללא הכנה וללא פרידה.

נזכור אותך נעמי, את תחסרי בנוף האנושי שלנו, רוכבת על התלת אופן בשבילים, צועדת במדרכות, צמאה לכל מידע ומגע אנושי.

יחד טווינו מסכת חיים ארוכה ומשמעותית, שותפים בשמחה ובצער.

היום אנו נפרדים כעלים הנושרים מהעץ לעת סתיו, עייפים ושבעי חיים.

חיה גזית.