דפי הנצחה

שרה לבנה
30.9.1928-4.7.2014

שרה היקרה והאהובה שלי. רעיה ושותפה לחיים זה 66 שנים, באתי להיפרד ממך. לא רק אני, נמצאים כאן בני משפחתנו, מקרוב ומרחוק, ידידים, חניכים שלך משעבר שטיפחת אותם באהבה כה רבה ואנשי עין-דור ותיקים וחדשים. היו לנו מספר פרידות בעבר, אבל הפעם זה סופי, וברשותכם אספר קצת, בעיקר על העבר הרחוק שלא כל כך ידוע לנאספים כאן.
הכרתי את שרה בסתיו 42, כשהיא הייתה בת 14. נערה מקסימה, יפה, תוססת ומלאת מרץ, שהייתה מוכנה לכל שובבות נעורים. הייתה לנו חבורה קטנה של בנים ובנות יהודים צעירים בגילנו, שכולם הפסיקו את לימודיהם התיכוניים ולמדו מקצועות להצלחת עתידם.
אדמת אירופה הייתה בלהבות, שנאת היהודים כבר הגיעה לשיאה ואנחנו הרגשנו בטוחים תחת הסיסמא "אצלנו זה לא יקרה". חבורתנו שבמרכזה הייתה שרה, כי רוב הבנים ניסו לחזר אחריה, ניצלה את כל ההיצע שבודפשט היפיפייה יכלה להציע. טיולים, תיאטראות, אופרה והחלקה על קרח, עד להשתלטות גרמניה גם על המדינה והתחלת הטרגדיה גם של יהודי הונגריה. אני גויסתי למחנות כפייה ושרה יחד עם אמה, השיגו תעודות מזויפות וכך עברו את המלחמה.
בשובי מגרמניה נפגשנו שוב. אני רציתי לשקם את חיי בהונגריה החדשה אבל שרה חלמה על אמריקה ויום אחד נעלמה ויצאה לגרמניה למחנה עקורים בתקווה שתצליח להשיג אשרת כניסה לארה"ב. זה לא הצליח ובסוף 47 חזרה מאוכזבת ושבורה. שוב נפגשנו ומאז אנחנו זוג ולא נפרדנו עוד. בקיץ 48 היה לנו בית סירות על שפת הדנובה, בו בילינו את סופי השבוע. אבל לקראת הסתיו הגענו למסקנה כי בהונגריה הקומוניסטית לא נביא ילדים לעולם.
התקשרנו לתנועת השומר הצעיר. שנינו לא היינו ציונים, אבל היה לי אח שעלה ארצה עם תנועת בני עקיבא בשנת 41. היינו בהכשרה חלוצית כאשר הגיע צילום של אחיינית שלי שנולדה לגיסתי ולאחי בגוש עציון כאשר אחי עדיין היה בשבי הירדני ובעקבות כך נפלה ההחלטה שפנינו לישראל. תחילת הדרך הייתה קשה וכללה ישיבה בבית סוהר בסלובקיה, אבל בהמשך הדרך מווינה כבר הייתה בטוחה ומעניינת. שרה לא רצתה בחיי קיבוץ, אבל אני ביקשתי שנה של ניסיון והיא הסכימה. שנה זו נמשכה עד היום הזה.
הציונות שלי התחילה כשהגענו לעין-דור: המקום, הרגשת הראשוניות, 4 בתי ילדים בנויים, כל היתר צריפים ובעיקר התבור הנצחי. 5 שנים ציפינו להרחבת המשפחה ולשמחתנו הרבה עפרה בתנו היחידה נולדה וכאן התחילה התקופה המאושרת ביותר של חיינו. ילדות קיבוצית מאושרת של אמצע שנות החמישים. לימים עפרה נישאה לג'ף ונישואיהם העניקו לנו 4 נכדים נהדרים. בהמשך הם עברו ללונדון ולתקופת מה חשבנו שעולמנו התמוטט אבל מהר מאוד התברר לנו שעפרה וג'ף דאגו שהקשר הטוב ישמר והנכדים בילו אצלנו את רוב החופשות שלהם. הענקנו להם את כל אהבתנו והם היום יחד עם בני זוגם היקרים מחזירים לנו שבעתיים.
שרה היקרה שלי, אני נפרד ממך בלב קשה, אבל מתנחם בכך שהיו לנו חיי זוגיות מאושרים ושזכית עוד לחבק את שני הנינים היקרים שלנו – יונתן ואמה. ביום פטירתך נפתח בגינתנו ציפור גן העדן הראשון שתמיד כה שימח אותך. נוחי בשלום כשסביבך המון שותפים לדרך והתבור היפה ישמור על מנוחתך. לא רחוק ביום כשגם אני אנוח לצידך ונמשיך בחיי היחד.
שלך לנצח, אישך...

 

אני רוצה להודות מעומק ליבי בשמי ובשם משפחתי מבלי לציין שמות לכל חברינו הטובים ולמרפאה, על כל העזרה לה זכינו בימים קשים אלה.

11 יולי 2014 יום שישי יג' תמוז תשע"ד מס' 43
אמא, אמי האהובה והיקרה,
אם יש משהו שאני בטוחה בו הוא שהמהירות והדרך בה הלכת מאיתנו היה הדבר הטוב ביותר שהיה יכול לקרות לך. הוא לא נסבל עבורנו אבל הוא השאיר לך את היכולת לא לההפף לאישה נזקקת, כואבת ונכה, אלא לשמור על אצילות והיופי בהם חיית חייך.
בשבועיים האחרונים כתבתי יומן- הדברים התגלגלו כל כך מהר שכמעט כל דבר שחשבנו עליו "למחר" הפך להיות "לא רלוונטי..."
וכך כתבתי:
יום חמישי 3.7, אני בשעות האחרונות עם אמא שלי- בית חולים העמק, אמא כבר לא מזיזה עין אפילו לשמם של יונתי ואמה, ואני יודעת שזה הסוף...
אמא היפה שלי בשעותיה האחרונות נראית נואשת, מרוטה, כואבת ומחכה כבר להיגאל לעולם הבא..
אני יושבת שעות לבד על ידה, בוכה ומנשקת אותה- לא מאמינה כמה קשה לי היתמות. אישה בת 61 עם ארבעה ילדים ושני נכדים ומרגישה יתומה.
ליתמות אין גיל ולגעגועים אין גבול- בשנים האחרונות בכל ביקור של ההורים שלי בלונדון פחדתי בטירוף שזה יהיה הביקור האחרון שלך. זה היה תקליט סיום שג'ף תמיד היה צוחק עלי, אבל הפעם זה אכן היה נכון.
השנים האחרונות הביאו עלייך ולך כל כך הרבה טוב- מהמשפחה הקטנה שלנו, את, גברי ואני, צמח לו שבט שלם ובראש הפירמידה- את וסבא. כאשר כל אחד ואחת שמצטרף לשבט , את דואגת להכיר ולפנק בכל מה שהוא אוהב.
היחסים שלכם עם הילדים שלנו היו הרבה יותר מיחסי סבים ונכדים, גם עוד לפני עלייתם לארץ. הייתם להם נקודת ציון, רמזור בחיים, חלקת אלוהים פרטית, נקודה בה האהבה, המסירות, הקשר, הדאגה והאחריות הם עובדה מוגמרת ומנצחת, וזה כלל הכל.
אף פעם שום דבר אבל שום דבר שבעולם לא היה קשה לך בשבילנו, בחיי קיבוץ זו הייתה תופעה די יוצאת דופן.
אפשר לספר עלייך מליון סיפורים- על השקט שלך מול סבא, על חכמת החיים ועל אינספור האירוחים שהפכו לארוחות גורמה. אבל אני מעדיפה להניח לשתיקות לתפוס מקום, שהרי לא היית אישה של דיבורים אלא אישה של חושים ועשייה, של מבטים חכמים, של תבליני החיים שידעת תמיד לרקוח לכל אחד ואחת מאיתנו.
לא אתגעגע כי אני כבר מתגעגעת ולא מבינה איך אפשר יהיה לראות את סבא בלעדייך, לא יכולה לתאר לעצמי איך ימשיכו דברים לקרות במשפחתנו בלעדייך.
מחר אמה בת שנה- ויש לה גומת חן בלחי הימנית, בדיוק במקום בו לך הייתה גומת חן וכל פעם שהיא מחייכת אני חושבת עלייך.
נצטרך כנראה ללמוד להכין ז'רבו ועוגיות גבינה מלוחות, ללמוד "לספור עד שלש" לפני שעונים, לשמור סודות ובעיקר לאהוב ללא גבול ותמיד להיות מרוצים מהנכדים שלך ובני זוגם, שהרי "אין כמוהם בעולם"...
תחסרי לי תמיד כשארצה להראות לך אסנה חדשה שאישה זקנה כמוני עוד יכולה לעשות, ולספר לך שטות מוחלטת של איזה נין או נכד אבל את יכולה עכשיו לישון בשקט ולהפסיק לדאוג-
הדאגה עברה אלי.
עפרה.