דפי הנצחה

יהודה כספי ז"ל
29.09.2010- 8.09.1919

שם האם: יוכבד
שם האב: גרשון
אחים ואחיות: משה, צפורה, נחום, יוסף.
בת זוג: יעל
ילדים: נמרוד, חוה, גליה.
נכדים: יונתן ואיתן - גולדשטיין
אורי, דקלה – בר-לוין
אייל, אוריה, מהליה - כספי
נינים: דנה, אדם - בר
אלון, ירדן – גולדשטיין.

יהודה נולד ליוכבד וגרשון סרברוביץ כאח החמישי מבין 6 ילדים בעיר זמברוב אשר בפולין. אבי המשפחה היה בעל מפעל טקסטיל מצליח והמשפחה היתה אמידה ויכולה היתה לשלוח את כל ילדיה ללמודים בגימנסיה. בבית דיברו פולנית, יידיש ועברית ואף קראו עברית, דבר שהקל על יהודה את הקליטה בישראל אחר כך.
קן השומר הצעיר היה הגדול מבין תנועות הנוער שפעלו בעיירת הולדתו בת 10,000 תושבים ושם החל את דרכו הציונית. יהודה מצא בקן את ביתו והפך בו דמות מרכזית.
אחיו הבכור של יהודה, יוסף, למד בפריז ואחר כך עלה לארץ, אליו הצטרף נחום, האח השני שהשתייך לקבוץ גניגר. יהודה החליט לעלות לארץ והכשיר עצמו לכך בלמודי מסגרות. בגיל 16 עזב את הבית והצטרף לשני אחיו שבישראל. בבואו לארץ עסק בעבודות פועלים קשות כמו חציבת סיד וכריית זיפזיף. לאחר שחלה בקדחת קשה נאלץ לחדול.
ב 1938 החליט יהודה לחזור לפולין לנסות לשכנע את משפחתו להצטרף אליו בישראל מאחר והרגיש את האיומים כלפי היהודים בפולין. הוא חוזר לפעילות מלאה בקן השומר הצעיר המקומי ונשלח לסמינר בהדרכתו של יאנוש קורצ'ק, פגישה שהשאירה עליו רושם אדיר. המשפחה סירבה לעזוב את פולין ונלקחה מאוחר יותר למחנה הריכוז אושוויץ, שם נרצחה.
יהודה חזר לארץ ומאחר ולא השתייך לקבוצה כלשהי, צורף על ידי מאיר יערי לגרעין בעין המפרץ. הוא יצא להדריך בקן השומר הצעיר בקריית חיים, שם פגש את יעל פלום שהפכה לשותפתו לחייו עד מותה בשנת 1992.
יחד עם חברי גרעין ארץ ישראלי ו' עברו לנחלת יהודה לצורך הכשרה, ועם קום המדינה הקימו את קיבץ עין דור.
יעל ויהודה מחליטים להקים משפחה ובתם הבכורה,חוה נולדת ב"הכשרה".
למשפחה נולדו שלושה ילדים: חוה, חברת הקבוץ, גליה חברת קבוץ שובל, ונמרוד החי בשוויץ. כל ילדיו הקימו משפחות, ויהודה זכה לנכדים ולנינים.
ב 1947 קיבלה יעל הכשרה בהדרכת נשק ונשלחה לרומניה לארגן את היהודים שנשארו במחנות לקבוצות,להכשרתם בשימוש בנשק קל, ולארגון קבוצות עליה. בחוי בת ה 3 טיפל יהודה בעזרת סבא מנוח (אביה של יעל) שהגיע לעזרה מקבוץ חולתה. לאחר מספר חודשים יצא יהודה לארה"ב לטיפול רפואי ובשליחות ההגנה עסק בגיוס כספים. הזוג נפגש למספר ימים בפריז.

יהודה שעזב את בית הספר בגיל צעיר הפך להיות אוטודידקט ולימד עצמו כלכלה ברוח המרכסיסטית. הוא קרא את ספריהם של מרכס, אנגלס, טרוצקי, רוזה לוקסמבורג וגם של הוגי דעות כמו מרטין בובר והושפע מהם עמוקות. הוא גם למד בעצמו את התורה הכלכלית כאשר סמולסון היה האורים והתומים שלו בתחום זה.
כבר בראשית הקבוץ בנחלת יהודה הוא מילא תפקידים כלכליים קיבוצים, גזבר הקבוץ, נציגו במועצת הפועלים ועוד. עם הגיעו לעין דור הוא נקרא לדגל ונשלח כנציג הקבוץ למפ"ם בה הוא מתקדם במהירות והופך להיות המזכיר הארגוני שלה.

לאחר כמה שנים סוערות בעקבות המשבר של אנשי סנההוא חוזר לקבוץ ומחליט להתרכז בפעילות כלכלית.
בשנות השבעים, לאחר שמלא תפקידים נוספים הוא נקרא לדגל פעם נוספת ומתמנה להיות מנהל המשביר המרכזי, ארגון הקניות המשותף של התנועות הקיבוציות והמושביות והופך אותו לאימפריה כלכלית.
הוא מצטרף להנהגת הקואופרציה העולמית ומרבה לנסוע לחו"ל הן לעסקים והן כחבר במוסדות העולמיים של הקואופרציה.
עם סיום תפקידו זה הוא חוזר לקבוץ ל"ענף שלו" המסגריה, ונבחר ע"י הקבוץ להיות בצוות המוביל של הקמת "טלדור". יהודה הוא המנהל הפיננסי ויוצר קשרים נפלאים עם רזניצ'ק האוסטרי ועם שטודר השוויצרי, בעלי הידע בנושא הכבלים אותם אמור המפעל לייצר, שהתגייסו לעזרת הקמת המפעל אצל ה"חלוצים המשוגעים" כמעט ללא תמורה. מפעל טלדור הופך להיות אחד המצליחים בתנועה הקבוצית ועין דור הופך להיות לאחד הקבוצים המבוססים.
עם התגלות מחלתה של יעל הוא נוטש את תפקידי הניהול והופך להיות מפעיל מכונה מן השורה בכדי שיהיה לו זמן רב יותר לתמוך ביעל.
יהודה נקרא שוב לדגל, הפעם לניהול עיתונה של התנועה - "על המשמר" ולניהול בית הדפוס החדש. שוב מצליח יהודה להפוך את העתון לארגון כלכלי מצליח אשר מלווה מכספיו למפלגת האם העניה.
עם סיום תפקידו הוא חוזר לעין דור ולטלדור ומתמנה למנהל הכספי של המפעל, תפקיד אותו מילא בהצלחה רבה עד גיל 80.
יהודה היה מאמין אדוק ברעיון הסוציאליסטי ולמרות הפיתויים החומריים אליהם נחשף במפגשיו עם גדולי ארץ ועולם, הוא נשאר נאמן לרעיון הסוציאליסטי ולחיי הצנע בקבוץ ולא התפתה לתפקידים בכירים שהוצעו לו במסגרת הכלכלה הישראלית המתפתחת.
עם מותה של יעל ב 1992 חרב עליו עולמו, הוא מתנחם בשעות העבודה הארוכות במפעל. פרישתו מהעבודה קשתה עליו מאד מה גם שבאותה עת החלו לנשב בקבוץ רוחות שינוי בכיוון שהיה זר לו לחלוטין. סגירת חדר האוכל לארוחות בוקר וערב היוותה מכה נוספת מאחר ומקום זה היה המרכז החברתי שלו ושל חבריו. הוא הופך לפנסיונר, מעמד אליו לא ממש הצליח להסתגל, מהפכת המחשוב פסחה עליו והוא, שרגיל היה להיות מעמודי התווך של הקבוץ ולעבוד שעות אין סוף בכל עבודה, עובר שנים לא קלות ורואה במידה רבה של אכזבה את "שברו של החלום".
יהודה זכה לשני מטפלים פיליפינים שהקלו על חייו במידה ניכרת בשנים האחרונות, מרקו ומרסלו. שניהם אך בעיקר מרסלו עשו עבודה נפלאה עמו, אהבו אותו ברמה האישית הבסיסית ביותר, וסבא, "האיש הקשוח מהעבר" מצא בעצמו את הצד הרך והחזיר להם חום ואהבה .
יהודה נפטר מסיבוכים שהתלוו למחלת הדמנסיה בה לקה ב 2006.
יהי זכרו ברוך. המשפחה