דפי הנצחה

שם האב: ישראל טננהאוז

                                ברנרד והנרי.

 אמא של: אבנר ז"ל (נפל ב- 13.8.69), אמנון ועמירם.

 סבתא של: רותם, נעמה, דורון ונדב. 


קטי לורד ז"ל
1922 – 2007

קטי נולדה במונטריאול שבקנדה ב-7 במאי שנת 1922, לאתי וישראל טננהאוז. היא היתה הבכורה מתוך שבעת אחיה ואחיותיה. בגיל צעיר הצטרפה לתנועה השומר הצעיר.
בשנת 1946, בגיל 24 עלתה במסגרת קיבוץ אמריקני ד' לארץ ישראל. גרעין הקיבוץ שחיבר חברים קנדים ואמריקנים היה מבוקש מאד מסיבות שונות על-ידי התנועה, ותחילה הם נקלטו במשמר העמק.
לבסוף הצטרף הגרעין לקיבוץ ארץ ישראלי ו' בנחלת יהודה, שם פגשה קטי את חיים לורד והם התחתנו.
בקיץ 1948, כאשר ראשוני הקיבוץ כבר עלו על הקרקע בעין-דור ילדה קטי בעיר רחובות את בנה הראשון אבנר – כשברקע שאון התותחים המצרים.
בקיבוץ עבדה קטי כעשר שנים ברפת ואחר מכן בגני ילדים. בהמשך שימשה במשך שנים כספרנית המוסד החינוכי "תבור".
קטי השתייכה לדור אמהות תש"ח שבניהן נלחמו במערכות הכבדות שבין 1967 ל- 1973. בקיץ 1969 שכלה את אבנר שנפל בקרב בבקעת הירדן.
משך שנים רבות עבדה בקומונה. היא היתה אשה צנועה שהסתפקה במועט. אחת מדור החלוצות והבונות של פעם.
היתה מסורה למשפחתה ולקיבוץ.
השאירה שני בנים, אמנון ועמירם, וארבעה נכדים.
יהי זכרה ברוך.
אמא,
מה נאמר עכשיו לך ועליך בלכתך. את חוזרת אל האדמה שבחיקה טמונים כבר מזה שנים האנשים האהובים עליך. השתייכת למסדר אמהות תש"ח כשהסיסמא שלנו הבנים היתה "רק אל תספר את זה לאמא". נולד לך בן עם בעיות קשות בקרסוליים, אבל הוא הפך לספורטאי מצטיין – בלי שהתכוונת. היה חריף שכל ונועד ללימודים, אבל התגייס ולחם ונפל – בלי שהתכוונת.
. גם אנחנו גדלנו והיינו למי שאנחנו – וכאילו בלי שהתכוונת הבטת עלינו בתמהון.
אבל עכשיו כשחיים שלמים חולפים ביעף נראה אולי החוט המקשר, לא מכבר פגשתי מישהו מעיר הולדתך מונטריאול. הוא אמר שמי שגדל בסנט. דומיניק סטריט בשנות ה- 20 וה- 30 גדל להיות קודם כל פטריוט יהודי. לא קנדי אלא יהודי. את גדלת באותו רחוב וכנראה שזאת הסיבה שהביאה אותך לשומר הצעיר ואחר כך לארץ ישראל בשנת 1946. היית מהמקצה של האמהות שהיו מודאגות יותר מהבוץ והגשם מאשר מגשם של טילים או פגזים. את אבנר ילדת ברחובות כשרעם תותחי המצרים נשמע למקרוב. במקצה שלך אמא, ידעתן שאין את מי להאשים שם למעלה. אתן המשלחות

את הבנים ואתן שילמתם את המחיר. ובכל זאת הסיסמא היתה, "רק אל תספר לאמא".

עכשיו בלכתך, נמוג איתך עולם שלם. עץ הזית, הצריף, הבית, השביל, הסכר, מסטבה, הבריכה, מגרש הכדור עף, חיימקה שלך. פיי התפוחים, עוגות הגבינה.
בליתי כמעט חיים שלמים בחיפוש אחרי הפיי הזה שהיית עושה מפרי הנשר של הגרנד אלכסנדר בקסר א'. חרשתי ערים ועיירות מעבר לאוקיינוס ולא מצאתי שום דבר דומה לזה. או מתקרב לזה.
היית אישה צנועה ומסתפקת במועט, לא ממך ירשנו שאפתנות ואנוכיות. אבל אם יש בנו מעט מרוח של התמסרות לעניין שהוא גדול וחשוב מאתנו – אז כנראה שכן התכוונת. נוחי לך עכשיו טובה וענווה. כשאבא נפטר אמרת שאת מתכוונת להאבק עד הסוף. הייתה לך שנה קשה. נאבקת עד הסוף, אך כבר לא היה כל טעם את יכולה לנוח.
כמה שנים יכול ההר הזה להתקיים עד שגם הוא ישטף אל הים.
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים, קטי לורד. אמנון לורד.
אימא
בשקט, ביום-יום, פשוט לעשות את העבודה: ילדים בבית ילדים, בגד בקומונה, ספר בספריה ופרה ברפת.
אחרי הסערה של העלייה לישראל מקנדה, מלווה בפרידה מהמשפחה שלך שם, אל יומיומיות, לאורך שנים, של קיבוץ עין דור. מראשיתו ועד עכשיו. הרבה מעשים בחזון מתגשם: עבודה, חדר אוכל, אבן – אבן, בלוק - בלוק, דשא, אויר לנשימה, גינה, ילדים משחקים, הולכים לבית ספר, אוהבים, ומתגייסים לצבא, טלוויזיה, ספר, תרבות, חול, פרידות, פריחה באביב, שבילי עפר בין שדות להרים, סכר שנפרץ, נחל, אקליפטוס וברושים.

משפחה: בית, עוגת תפוזים, קפה שחור חזק, סיפורים על הנעשה, שיחות, עיתון ודאגה אין סופית.

ואין שלווה, ואין שגרה, ואין שלום על פני האדמה.
אבנר, הבן הבכור שלך ושל חיים, האח שלנו, היפה והטוב, שהלך בשקט שלו, בחיוך, אל התופת, אל המלחמה היומיומית אל מול הקם להשמידנו, אל ההגנה על אזרחי ישראל ועל המולדת.
אבנר לא חזר, עוד יום, ועוד יום, ועוד אחד... נשארו אלבומים, מזכרת, רסיסי זכרונות, שאלות ועצב עמוק ומתמשך.

עוד מעט גשם. הר תבור תמיד ברקע. הדשא פעם ירוק – פעם צהוב. עכשיו שלכת.
עולם כמנהג נוהג. אדם באדמתו, אולי – באיזה סוג של שקט,

והוא חורש, והוא זורע, והוא קוצר. עמירם לורד.