דפי הנצחה

ולורט יעקב
נולד 16.3.1920
נפטר 13.3.1980
בעלה של ברכה
אביו של יאיר

יעקב נכנס לתנועה בעודו נער צעיר. הוא עלה ארצה בעיצומה של מלחמת העולם והצטרף לגרעין שלנו בקיבוץ דן. עם תם מלחמת השחרור, בה שרת במסגרת הפלמ"ח בחטיבת "הראל", שב הביתה ונכנס לעבודה במטע של עין דור.
הוא התמיד בה עד שהחל לעבוד בטלדור.
הוא הקים את משפחתו עם ברכה. יאיר נולד ויעקב העלם – היה לאיש. השערות השחורות האפירו, אך בתוך תוכו נשאר אותו נער תמים ןמאמין, עד אשר הוכרע ע"י מחלתו הקשה.

אבא
אבא היה עולם ומלואו. איך אוכל למצות בכתב מה הוא היה עבודי?
בעודי ילד קטן אני זוכר אותו חוזר מהעבודה ובגדיו ריח זעה, שמן ריסוס, או ריח תפוחים מן המטע.
מעולם לא הרים עלי אבא את קולו, וגם כשכעס מאד, הסביר בשקט את עמדתו.
מאוחר יותר, בעת שיחותינו הנרגשות על הקיבוץ, אני מטיח בו את כל טענותי על דרכו של הקיבוץ. ידעתי שאני פוגע בו, אך הוא לא נואש מלהסביר לי את הסיבות שהביאו את הקיבוץ למצבים אליהם הוא נקלע.
מעולם הוא לא לחץ עלי, אך תמיד היה מוכן לעזור בכל דבר קטן וגדול.
בעיני נראה היה כאדם ששולט בכל נושא: החל במשחק כדוררגל ועד לבעיות אהבה וחברות, של הקמת הקיבוץ בשנות ה – 80 ויתר העניינים שהעסיקו אותי עם התבגרותי.
עיקר אהבתו של אבא היתה מוקדשת למשפחה. קודם כל אל אמא ואלי. אך הוא שקד מאד גם על טיפוח הקשר האמיץ עם כל בני משפחתו הענפה.
אהבתו השניה היתה הקיבוץ והארץ. הידע שלו בתולדות הארץ והישוב היה רחב ומתרחב.
בילדותי טיילנו הרבה בסביבה הקרובה והרחוקה ולא היתה נקודה בדרך אשר את סיפורה לא ידע.
למרות הכאב על שאני הבן היחיד, הלכתי לבנות את ביתי במקום חדש ורחוק, לא נסה אבא לעצור בעדי, והרגשתי בו את הגאווה בבן שהולך להקים קיבוץ חדש בערבה.
מעולם לא שמעתי צליללש "עזוב את זה ושוב הביתה..." וכששמע שמשהו "לא מצליחלנו" ניסה לעודד אותי ולתת לי את הכח להמשיך ולהתמודד.
שבת אחה"צ אבא יושב ומאזין למוסיקה של רשת א' תוך ליווי בזמזום או בשריקה, או מצטרף לתקליט של חבורת הזמר, המשמיעה את שישי הארץ.
ירושלים: יחס מיוחד היה לו לעיר הזאת.
משהו שאולי נספג בו מימי מלחמת השחרור, בה הוא לחם באזור זה. הוא אהב את העיר וידע לספר על כל אחת משכונותיה ואתריה.
אבא אהב את האדמה ואת העבודה במטע, אך כאשר הרגיש שהגיע הזמן לעבור לעבודה אחרת, נשאר נאמן להשקפתתו האומרת שכל עבודה היא מכובדת.
הוא נכנס לעבוד במפעל תוך רצון ללמוד את העבודה ולהתקדם בה ככל יכולתו.
בתקופת חייו האחרונה למד אבא באינטנסיביות, כאילו חש שזמנו קצר.
הוא התמסר לחוג לצילום ולמד בקורס של האוניברסיטה הפתוחה.
כשאבא חלה ומצבו היה ברור לו, לא הסכים שיקראו לי. כשבאתי, בהיותו כבר בבית החולים, ראיתי את השמחה בעיניו, אך שאלתו הראשונה היתה "למה באת?" בקושי שיכנעתי אותו שאשאר כמה ימים, עד שיחזור הביתה.
אך הוא לא חזר.
הבאנו אותו הביתה על כתפי חבריו. הבאנו אותו אל אדמתו, אשר אהב....
אבא אנחנו ממשיכים את דרכך, אשר תוביל אותנו הלאה לא הגשמת חלומך.
פרחים עוד יפרחו ויבלו, שדות ינבטו ויבשילו ואנו כולנו נשמור את זכרך במעשינו בבניית הקיבוץ, קיבוצך.
יאיר