דפי הנצחה

זהבה כץ
נולדה: 13.01.1919 נפטרה: 12.08.2005

בתם של: אסתר ושלמה כץ
אחות של: יוסף כץ, ציכי ביסטריצר

אמא של: יובל, אילן.
סבתא של: נירית,עמית,דניאל נאמן יריב, אורי, גלעד נוימן

זהבה נולדה בסוף מלחמת העולם הראשונה בעיירה טייטיץ בקרפטורוס למשפחה יהודיה אדוקה. אביה, חייל בצבא ההונגרי, נפל ב- 1918 בשבי הצבא הרוסי והותיר את אימה מטופלת בארבעה ילדים. בגמר מלחמת העולם הראשונה עברה עיירת מגוריה מידים רוסיות לרומניות, להונגריות ולבסוף לידים צכיות. זהבה סיימה שמונה כיתות יסוד בהצטיינות ועוד שנתיים בבי"ס מקצועי.
חוק הנומרוס קלאוזוס שיצא בשנת 1935 מנע את המשך לימודיה. תחושת מחנק וחוסר עתיד קרבה אותה אל קן השוה"צ, מה שגרם למשבר גדול במשפחה ולמורת רוח בעיירה. ב- 19.3.39 נכנסו ההונגרים לעיירה. למרות האנטישמיות הגואה נותרו היהודים פאסיביים וקיוו לטוב. תנועת השוה"צ, כתנועה בלתי לגאלית, נאלצה לקיים את פעולותיה בתחבולות. הוקמו הכשרות ללמוד חקלאות כביכול. זהבה וחבריה עבדו בחווה חקלאית מזריחת השמש ועד שקיעה. כתוצאה מהלשנה הובלו לבית כלא בבודפשט, שוחררו ע"י הקהילה, חזרו לבודפשט ונעצרו שוב. מאוחר יותר עברו בהחלטת התנועה ל"תאים", וקיימו את פעילותם במסווה של חוגים לספורט.
ב- 1.9.1939 פלשו הגרמנים לפולין. הטרגדיה לא פסחה על משפחתה של זהבה : הוריה, אחותה ואחיה הצעיר נספו באשוויץ, אחיה הבוגרים גוייסו למחנות עבודה באוקראינה ולא חזרו. נותרו בחיים אחותה צירי, שחזרה מן התופת, ואחיה יוסף, שנשלח כילד צעיר לבודפשט, שם חי כנוצרי. שניהם מתגוררים כיום בארץ.
בתחילת 1941 קבלה התנועה הציונית סרטיפיקטים עבור בני נוער. זהבה בין המאושרים שיצאו ב- 9.4.1941 בעליה הלגאלית האחרונה לארץ. בארץ הצטרפה לגרעין בקבוץ דן, בו היו גם שרה וזלמן קדר, לוי, אורי, יעקב וולורט ועוד. בתנאי מחייה קשים – ללא שיכון נאות, בסכנת קדחת ובלי תחבורה מסודרת עבדו בלהט והיוו חלק מהאוכלוסיה הלוחמת, שנשארה בקבוץ עם גבור מתח המלחמה.
באביב 1942 הצטרף הגרעין כהשלמה לקבוץ ארץ ישראל ו' בתנאים של מצוקה כלכלית נכנסו זהבה ולוי לחדר משפחה, כשזהבה מתפרנסת מעבודה בבתים פרטיים בתל-אביב. בהמלצת התנועה עברו לנחלת יהודה, וזהבה בשיתוף עם שושנה מ. לאה מעיין ואמא של אריה יערי הקימו וקיימו בהצלחה מתפרה. ביולי 1945 נולד יובל. ארבע שנים מאוחר יותר, ביולי 1949, נולד אילן, ותשעה ימים לאחר מכן עלתה זהבה עם אחרוני "נחלת" לעין-דור.
למרות המחסור שררה בעין-דור רוח טובה ומלאת תקווה. בצד עבודה במתפרה שימשה שהבה גם סדרנית עבודה. ב- 1952 נשלחה לפעילות במחלקת הנוער, שכללה חלוקת חברות-נוער לקיבוצים וייצוג התנועה בעליית הנוער בסוכנות. שלוש שנים מאוחר יותר נקבעה כמקשרת של גרעין "תבור-עמלים". לאחר מכן ריכזה את ועדת עבודה ושימשה כחברת מזכירות. למרות חוסר נסיונה בבישול נקראה לעבוד כמבשלת, ומילאה את התפקיד בהצלחה רבה. ב- 1959 הצטרפה אל אסתר עופר ועמרם עמיר כצוות חברת נוער חדשה "דרור". עפ"י החלטת הקבוץ, נאלצה לעזוב תפקיד זה לטובת תפקיד "קומונובה" אותו מילאה שלוש שנים.
במסגרת ערבות הדדית שבין קיבוצים נשלחה ב- 1936 לעבוד בגן ילדים בקבוץ מגידו. קשרה קשרים חברתיים חמים גם עם החברים וגם עם הילדים איתם עבדה. בנים מאומצים לא מעטים מצאו מקום בביתה החם. ביניהם: אריה יהלום ז"ל, דב שחם, יחיאל צדוק ועוד.
זהבה לקחה חלק בריכוז וכחברה בועדות רבות בקיבוץ: מזכירות, ועדת חברים, ועדת חברה, ועדת מינויים, ועדת
בריאות, ועדת יחידים, וכן בפעילויות שונות בשטח הרעיוני פוליטי. תמיד נכונה לתת יד, תמיד בחיוך חם ואוהב אדם
.שמה הלך לפניה כחברה טובה, וכאם וכסבתא מסורה לבני משפחתה. לאחרונה חלתה וכדרכה – בעינים פקוחות ובאומץ קיבלה את הדין.
קיבוץ עין דור משתתף בצערה הגדול של המשפחה על מותה של זהבה. יהי זכרה ברוך.

נכתב ע"י נירית נכדתה של זהבה

אם תרצי אותי אני כאן
זוכר אותך היטב
זוכר עד שכואב, נשבר

מי לקח אותך גבוה ציפורים עפות ברוח
מי השאיר אותנו לבד להן תמיד יש קן לחזור
לו הייתי בטוחה ש ואני תמיד אשיר לך
כשאמות אפגוש אותך הלא שירי לך קרן אור

ואני עכשיו יודעת מי לקח אותך גבוה
שיש מלאך אחד, מי השאיר אותנו לבד
ששם רק במיוחד לו הייתי בטוחה ש
ישמור עלי כשאמות אפגוש אותך
ובחוץ כשערב חג בא ציפורים עפות ברוח
יאמרו מה שתרצי, להן תמיד יש קן לחזור
רציתי רק לראות אותך ואני תמיד אשיר לך
הלא שירי לך קרן אור.

קשה, קשה מאד לחשוב שזהבה איננה.
הייתה בה חיוניות לקיומנו כקיבוץ וכפרטים ולא נסתדר בלעדיה.
משך כל חייה התוססים והארוכים, היא ידעה לקשור קשרים חברתיים עם כולם. עד אשר המחלה הכריעה אותה היא הייתה פעילה בכל. עשרות חברים הפקידו בה את סתר ליבם, את קשיי חייהם וביקשו את עצתה בעת צרה והיא הקשיבה לכולם בהבנה ובהזדהות, כל אחד ראה בה ידידת נפש אשר יש להתחלק איתה בשמחות וצרותיהם.

היא מילאה אינסוף תפקידים בקיבוץ וגם בתנועה, היה בה אימון מלא וכל דבר אשר היא קבלה על עצמה היא מילאה עד הסוף. וכל זה נעשה בצניעות, בלי להתפאר ולא על מנת לקבל פרס או תהילה. היא הייתה אדם אשר תמיד אפשר היה לסמוך עליה.

היא הייתה מתעניינת בכל. היא לא הפסידה שיחת חברים, ישיבה הרצאה או הצגה. אם היו רוצים לדעת מה נאמר, מה נמסר, מה היה, אזי צריך היה לשאול אותה והיא הייתה מוסרת בפירוט מדהים את תוכן הדברים. היה לה זכרון פנומינאלי ולא שכחה דבר. היא נברה בספרים ובעיתונות וספגה מידע אשר לא היה מבייש את התוכן של כל דיסק מחשב. היו לה כשרונות בישול אפייה ובעיקר תבונת כפיים ושנים רבות תפרה שמלות לחברות הקיבוץ אשר חיכו להן בצפייה רבה. הכל נאמר ברכות ובהבנה. היו לה ידידים וחברים איסוף וכולם ביקשו להמצא בקרבתה. גם כאשר חלתה לא רצתה שירגישו במכאוביה וסירבה לארח חברים מפני שלא רצתה שיראו אותה בסבלה.

לנו, לסלין ומיכאל, היא הייתה נאמנה עד הסוף ונזכרה בכל יום הולדת וכל אירוע משפחתי, שלחה לנו ברכות לבביות, פרי אפייה והשתתפה בכל אירועי המשפחה.
ואם במשפחה מדובר, הרי אין לשכוח את מסירותה לכל בני המשפחה הקרובה והרחוקה. ידעה לטפל גם בימים סגריריים ושום קושי לא היה מכניע אותה. היא תחסר לנו מאד...
דברים ליד הקבר – מיכאל וסלין פרישברג