דפי הנצחה

שרה יפה

האם: ויקטוריה ורסנו
שם האב: משה ורסנו
אחים ואחיות: רבקה, שושנה ורחמים.
בעל: משה יפה.
ילדים: טל, דגנית, אינב, ארז.
נכדים: רחלי, אמלי, לוק, דין, לין,תמרה, יונתן ואלמה.


יפה שרה/סרינה ז"ל

שרה נולדה בבולגריה בעיר סופיה ב29.12.1939- שנת פרוץ מלחמת העולם השנייה. היא נולדה בשם סרינה וורסנו להוריה משה וויקטוריה ולאחותה הגדולה רבקה.
שרה ומשפחתה חיו ב"חצר" – בית שבו מספר חדרים הפונים לחצר גדולה עם עצי פרי. כל משפחתו של אבא שלה גרו שם ביחד, ההורים, האחים, הדודים וכל ילדיהם.
המשפחה שמרה על צביון יהודי וחגגה את כל החגים ביחד.
כששרה הגיעה לגיל 3 , קצת לפני כניסת הגרמנים לסופיה, החליטה הממשלה לפזר את היהודים לעיירות קטנות יותר ושרה עברה עם משפחתה לעירה על גבול רומניה בשם רושה. אביה נשלח לעבוד במחנה עבודה. בסוף המלחמה הם הורשו לחזור לביתם שלמזלם עוד עמד על תילו.
בדצמבר 1948 עלתה המשפחה לארץ ישראל. הם הגיעו באוניה ונשלחו לבתי עולים בפרדס חנה ולאחר כמה חודשים עברו לחיפה.
בחיפה המשפחה מתרחבת ונולדים עוד שני אחים- שושנה ורחמים.באותה תקופה עליית הנוער אספה ילדי עולים דרך ביה"ס ושלחה אותם להתחנך בקיבוצים. כך מצאה את עצמה שרה בגיל 11 בקבוץ רבדים שבדרום.
למעשה כל תקופת הילדות והבגרות שלה היא עוברת לבדה בקבוץ בחברת הנוער. בקבוץ משנים לה את השם שיתאים לארץ ומעברתים את סרינה לשרה.
בשנת 1956 בעקבות חיפוש עבודה הוריה של שרה עוברים לגור ביפו.עם תום שירותה הצבאי שרה חוזרת הביתה ליפו. שנת 1959 הייתה שנת בחירות,
דוד של שרה, סמי ורסנו ז"ל, שהיה חבר קבוץ עין דור ופעיל מפלגה בא לבקר בבית המשפחה ביפו ומגיס את שרה לעזרה בבחירות. חצי שנה עבדה שרה בתנועה ובסופו של דבר החליטה לבוא לגור בקבוץ עין דור.
בעין דור פוגשת שרה במשה שגדל והתחנך אף הוא בחברת הנוער , הם מתאהבים ומקימים משפחה בעין דור.
לשרה ומשה נולדו ארבעה ילדים:טל, דגנית, עינב וארז. שנים מספר לאחר לידתו של טל עברו הוריה של שרה, ויקטוריה ומשה לקבוץ עין דור ,המשפחה הפכה להיות מקור של שמחה וכוח. במהלך השנים עבדה שרה שנים רבות בחינוך ואף זכתה להיות מטפלת של חברות נוער, ומילאה שתי קדנציות כאקונומית בחדר האוכל. בהמשך בעקבות מחלתם ופטירתם של הוריה וטיפולה המסור בהם יצאה שרה ללימודים בבית לוינשטין בנושא של טיפול סיעוד ועזרה לחולים. כשחזרה מהלימודים עבדה מספר שנים ב"טיפול חולים" וטיפלה ודאגה לחברים בעת מחלתם. במקביל אהבה שרה לקרוא ספרים רבים ,ויציאה להצגות, מופעי תרבות וטיולים.
ברבות השנים נולדו לשרה ומשה 9 נכדים, שרה דאגה תמיד לשמור על קשר עם כולם ולהיות מעורבת ומשמעותית בחייהם של כל בני המשפחה. נסעה לביקורים לנכדים שבחו"ל והייתה כתובת חשובה לנכדים שבארץ. עד יומה האחרון למרות מחלתה הקשה הייתה צלולה ומעורבת, אכפתית מאד וחושבת על בני משפחתה, ידעה מה קורה עם כולם, ודאגה לתת עצה טובה גם ממיטת חוליה.
בתשע השנים האחרונות חלה התדרדרות במצב בריאותה של שרה. מחלת האסטמה ממנה סבלה החמירה מאד ופגעה ביכולת התפקוד אך לא ברוח הלחימה וברצון לחיות. שרה נאבקה בגבורה במחלתה , לאורך זמן רב עד שבסוף לא יכלה עוד. יהי זכרה ברוך. אמא יקרה שלי
קשה לי לחשוב עליך בזמן עבר, אני עדיין לא מאמינה שאת אינך, אמא אמיצה שלי
והכעס עולה וגועש בי על כל הסבל שעברת, על כל השנים שבהם המחלה חילחלה בך עד שגברה על הנפש והרוח. הגוף הדואב שבגד בך.
עכשיו היית צריכה להנות מפרי עמלך. לנוח, לטייל בעולם עם אבא, ואת הרי אהבת כל כך לראות מקומות חדשים. הנה צריך להספיק לעוד מוזיאון, לראות עוד בית כנסת עתיק וכפר ציורי, לתור בין הסמטאות.
לטפל ולטפח את הגינה, להשקות את העציצים הרבים ששתלת ולגזום עוד צמח שעליו יבשו
לקרוא ספר חדש שיצא ולשוחח איתנו עליו
לראות את הנכדים שגדלים במהירות ואפילו סתם לשבת במרפסת החדשה. אמא במשך כל השנים האילו לא שמעתי אותך מתלוננת ושואלת, "למה זה מגיע לי"?
תמיד סבלת בשקט בצניעות כי כזו היית, בזמן שאני רציתי לצעוק והאש בערה בי והשאלות שלא נותנות לי מנוח. למה למה למה מישהו צריך כך לסבול??

נקודת האור שלי אמא היא שתמיד היינו ביחד לא היית לבד אפילו בנשימה האחרונה.
מוקפת בהרבה אהבה ליכדת אותנו בעבותות של קשר שלעד יחזיק וישמר. נתת לנו מורשת של כח, אהבה ללא גבול, שורשים ובית, ואני רוצה להאמין שהיום במקום בו את נמצאת יש את השלווה.
אני מתגעגעת, תמיד אתגעגע, ותמיד תהיי בליבי.
יהי זכרך ברוך דגנית


שתיקות ,
הרבה שתיקות
זה מה שנחרט לי ממך
הייתי יושבת לידך ואת היית שוכבת במיטה ושתינו היינו שותקות.
אני חושבת על העבר , על ילדה קטנה וכועסת
אני חושבת על ילדות ונעורים שלא תמיד קלים
אני חושבת על צרות היום יום ומה שעובר עלי ורוצה לספר אנקודות קטנות ומצחיקות מה זה אמר ומה זה עשה...
אני רוצה לספר על הניתוק שחשתי ממך הרבה שנים, על הסליחה והמחילה
ועל ההבנה שכולנו עושים טעויות . גם אני וגם את.
הרבה דברים לא סגורים בין שתינו אך המילים אינן באות לא רוצות לצאת החוצה
אני תוהה מה את חושבת , מה עובר לך בראש שאת שוכבת כך כל כך סובלת
הכאבים הבלתי נסבלים. האם אפשר לחשוב בכלל במציאות שכזו ?!
האם גם את רוצה לומר לי מילה אולי לשאול שאלה? הרי רגשות אף פעם לא שחקו אצלנו משחק
ברגעים קשים מה שנותר לי לעשות היה ללטף את מצחך לחבק ולקוות שהבנת דרך המגע שהכל נעלם ונשארה
רק האהבה
היום אני מצטערת שלא נתתי למילים לדבר , שלא שיתפתי אותך בחיי , בחלומות, במחשבות, ובתקוות לעתיד.
בשבילי אמא החיבוק והנשיקה בסוף כל ביקור היו המילים שלא יכולתי להוציא.