דפי הנצחה

זלמן קדר
בן קלמן ויוזפינה קדר

נולד: 28.5.1918
נפטר: 28.5.2005

בעלה של: (שרה קדר), יהודית קומן
אבא של: יעל וענת
סבא של: נואית, מאיה.
נינים: ליאת.

נולדתי בבודפשט בירת הונגריה ב- 28.5.1918
אחרי שגמרתי כיתה א' עברנו לגור בבודה.
בסתיו 1928 נכנסתי לבית הספר הראלי על שם פרנץ טולדי.
הייתי לתלמיד מצטיין, אחד משניים-שלושה המובילים של הכיתה, התעלולים ומשום כך נהניתי מיחסי. תחביבי המיוחד היה פתרון הבעיות שהופיעו מידי חודש בירחון למתמטיקה -פיזיקה לבתי הספר התיכוניים, תחביב שהביא בסוף לימודי לסיים בהצטיינות את בחינות הבגרות.
תעודת הבגרות אפשרה לי השגת סרטיפיקט לאוניברסיטה העברית וכך עליתי בסוף 1939, חודשיים וחצי אחרי פרוץ מלחמת העולם. אז עוד לא ידענו את משמעות עזיבת אירופה ובעיני משפחתי ורוב מכרי אני הייתי המשוגע, שניטוש חיים מסודרים בארץ תרבותית והולך לחיות בשממה.
ירדתי מהאונה בחיפה, ב- 30 בדצמבר 1939.
נפגשנו בבית העולים בתל-אביב ונאלצנו להמתין שבועיים, עד אשר נמצא קיבוץ, אשר נאות לקלוט "כל כך הרבה" חלוצים ירוקים. גם לחברי הקיבוץ הותיקים רק בקושי היה מה לאכול. כך הגענו בסוף לרמת יוחנן. סודרתי לעבודה כעוזר החצרן. כלי ההובלה היה עגלה רתומה לזוג פרדים.
בימים אלה התחיל הרומן שלי עם שרה וינטרשטיין. שרה ואני הגענו למסקנה, שאנחנו בשלים להפך לזוג קבוע והחלטנו להתחתן. נסענו אל רב חיפאי, יצאנו לרחוב, תפסנו שני עוברי אורח שהסכימו להעיד, חתמו, גם אנחנו חתמנו ונהיינו זוג נשוי כדת משה וישראל.
הגענו לדן בעיצומו של החורף, בראשית ינואר, קיבלנו אוהל יפה רק לשנינו. ועשינו הכרה עם מוסד "הפרימוס" להיות שלישי בחדר של זוג נשוי...
בדן נולדה בתנו הראשונה. בדיוק באותו יום פונו הנשים והילדים למרחביה. ימי טירה היו לכולנו ימי בראשית מחודשים, הנאה מן הנוף המגוון של הגליל התחתון, התחלה של חקלאות גדולה, אך גם ימים של מתיחות.
שבועות תש"ח. קיבוץ א"י ו' עולה להתיישבות קבע. יום שרב, אין פיסת צל בשדה.
ההתיישבות לא היתה עוד חלום אלא מציאות, בא תורה של עשייה יום-יומית אפורה.
נפתחה תקופת מבחן חדשה רוב המשפחות מחולקות. הילדים ואחד ההורים בנחלת השני בעין דור. גם תנאי הדיור התאימו. בית בלוקים שצופה בפנים ביזמתה של שרה בבד שקים צבוע אדום, אחר כך צריף פרטי שלנו בגול 3X4 מטר, ממש מותרות ב- 1950 נולדה בתנו השניה, ענת.
עבדתי בפלחה, אהבתי את המרחבים הפתוחים, את הנוף שלנו.
התחלתי להקים תעשייה ובעקבותיה לימודי בטכניון שהביאו שוב מפנה חיובי ביותר בחיי. זמן קצר אחר קבלת התואר מהנדס מכונות הגיע תור חיפוש הידע. יחד עם יוקי גרוספלד עשיתי סיבוב מעניין ומאלף בשש ארצות באירופה.
שנה אחרי מותה של שרה הכרתי את יהודית רופאת ילדים ירושלמית. על אף הקושי התברכנו בשנים עשירות בחוויות ונסיעות בלתי נשכחות, למרות שלבי התחיל להתנהג בחוסר ידידות.
לאהבתי לבני משפחתי ולאהבתם הם שזכיתי בה כל ימי. לא השתחררתי עד היום מן המשפט הקדום שאת האהבה צריך להרגיש ולא לספר ותקוותי שהם אכן מרגישים זאת. אינני יודע מתי יבוא סוף פסוק מוחלט לסיפורי אך דבר אחד אעיז כבר לסכם: היה כדאי לחיות. תרמתי ככל יכולתי למסכת החיים שהייתי חלק ממנה ובזה אני מוצא את טעם חיי.

יעל


לחשוב על אבא כשאינו נהנה כבר מבדיחה, לא יהיה זה אותו האדם שהכרנו אבא מעולם לא החמיץ בדיחה טובה ומעולם לא החמיץ סיטואציה קומית. יחד עם זה היה רציני מאד ולא השאיר קצוות פרומים. זו אולי הסיבה שנפטר ביום הולדתו שלא יהיה כל ספק במניין שנותיו.
כשנפטרה אמא שלנו חשבנו ענת ואני שהם היו הזוג המאוהב ביותר שאנחנו מכירות, חששנו שמא לא יתאושש אבל גם פה לא השאיר קצוות פרומים ויהודית השתלבה במשפחה 25 שנים טובות. שנותיו האחרונות היו קשות מאד. הן משום שהרגיש שהקיבוץ כפי שהכיר במשך עשרות שנים התמוטט והן משום שהגוף פגע בו מכל צד. אמרתי פעם שנדמה לי שהוא מסתכל בספר הצרות ומחליט באיזו צרה לבחור. ואז בניצוחה של יהודית עובר עוד משבר ששניהם נלחמים בו בעוז, עד שבא המשבר הקשה מאד האחרון שאבא ויהודית כבר היו חסרי תחמושת.
ואנחנו כנראה נמשיך להזכר בבדיחות שלו כפי שהוא זכר כל מעמד קומי לאחר פטירתה של אמא.
נוח בשלום על משכבך, וכפי שפעם קראתי במודעה כל שהיא: "נקטף באיבו בשיבה טובה"
הראיתי את זה לאבא שיהנה אבל אם נתעלם משנה קשה מאד, נדמה לי שזה מתאים לו.
היה שלום אבא!
אם תוכל מסור ד"ש לאמא
שבוודאי תגיד סרווס תה היווה.


לאבא שלי!
כשחיים עם אדם – לא עוצרים לחשוב מיהו!
אני זוכרת שיחה כמעט מקברית בינך ובין מתי האריס אחרי שאמא נפטרה – מה עדיף – שהאדם האהוב עליך ימות בפתאומיות ובבת אחת או בתהליך הדרגתי, כך שיהיה זמן להפרד.
אני חושבת שמי היית באמת למדתי להבין עד הסוף רק בתקופה הקשה האחרונה בחייך והפרספקטיבה שהי נתנה.
הבנתי שהיו לך חיים מלאים ובעלי משמעות בכל תקופות חייך השונות; שנולדת כנסיך וגודלת כג'נטלמן; שהוריך, שלא ממש הכרתי, היו כנראה אנשים מיוחדים במינם כשהצליחו בתנאים אלו לנתב אותך להיות אדם עושה, תורם ורואה תמיד את הזולת, נולדת חכם. עומק המחשבה בשילוב עם ידיעה מצד אחד והיכולת להבין מצבים רגשיים הקשורים להתנהגות האנושית מצד שני, היכולת לקבלה בלי תנאי לצד ראיה ביקורתית מן הצד והומוריסטית מן הצד השני, ובמיוחד יכלתך המופלאה להנות ולרכוש מהידע שיצרה התרבות האנושית ויכולתך להבין נסיבות והקשרית על כל מורכבותם ולצפות כך תהליכים או לקבוע מטרות ע"פ הצורך והיכולת לאהוב בשקט ולעומק כל אלו השתלבו ביכולת עבודה, התמסרות והשקעה ללא חשבון וללא תנאי בעולם העבודה ובבנית הקיבוץ.
אתה שייך לדור שיצר יצירת ענק – מדינה חדשה ואורח חיים חדש – אנושי יותר מזה שידעה התרבות המערבית קודם לכן. וזכית גם להקים מפעל שהפך למפעל חייך – טלדור.
אני רוצה לתקן כאן עוול שנעשה לך בחגיגות היובל למינהן של "טלדור" כאשר ה'שמיטו' אותך מן הרשימה – טלדור חייבת את הצלחתה המקצועית המסחררת מראשית הקמתה לך – לכשרונותיך יוצאי הדופן, לפתרונות שמצאת בעצמך לאינספור בעיות הנדסיות, להשקעה חסרת הגבולות שהשקעת במפעל וליכולתך לחפש ידע ולהשתמש בו. כולל אפילו ללמוד שפות חדשות כדי לאתר את החסר ולמצוא פתרונות נדרשים, אבל זה אתה – איכשהו תמיד מצליח לשים את עצמך בצד.
היית אבא חמוד, מצחיק, מוכן להיות שותף אבל גם מציב בשקט סטנדרטים – להתנהגות ליחס, לתרבות, להשכלות.
תחת מעטה של רצינות הסתרת מוכנות לצחוק בכל עת ויכולת להנות ממה שהיה לעולם להציע – נופים, הצגות, תרבויות, שיחות סתמיות, ואף פעם לא על חשבון משהוא אחר – לא על חשבון הזולת ולא על חשבון העבודה.
איכשהו היה מקום גם וגם.
הפכת לסבא בזקנתך וגם שם, בכוחות שעוד היו לך ידעת להיות שותף לחיים ולגדילתה של ילדה קטנה שרק התחילה לצמוח ולגלות את העולם ולעטוף אותה ממרחק באהבה בלי לחנוק.

אפייני לך כ"כ שעד הרגע האחרון שמרת על צלילות – דעתך ומכיוון שהיית כ"כ חלש שהדיבור הפך למשימה קשה כל כך – חיפשת בקדחתנות אחר מילה בודדת שתבטא כל מה שאתה מרגיש.
ולמדת למחות – בחלק האחרון של חייך ולצעוק על מה שקורה לך. אני חושבת שהלכת מאיתנו משום שלא יכולת יותר למצוא שום מקור להנאה ומשמעות ובכל זאת עשית אקט אחרון של סגירת מעגל כשיצאת מהעולם ביום שבו הגעת אליו.
בזמן כזה מפתה מאד להתנחם במחשבה שאולי אתה שם למעלה – נח מסבלות הגוף אבל משקיף עלינו מרחוק וממשיך ללוות אותנו משם.
הלוואי
ענת.