דפי הנצחה

רחל יצחקי
בת פייגה ויעקב רובין

נולדה: 23.10.1934
נפטרה: 16.4.2000

רעיתו של מאיר
אמא של: ילון, עדה, ולילך.
סבתא של: אודל, שרה, נחמן, חנן, נתן, אורה, יהודית, נחמה, חדוה, הדס, הודיה.


רחל אחותי היקרה, היחידה, עזבת אותנו באביב, בחג האביב, בתקופה שהטבע מתחדש ומצמיח תקוות לעתיד טוב יותר. אין האדם בוחר לא את יום הולדתו ולא את יום מותו. האדם זורם עם הטבע, אך הטבע לפעמים אכזרי. רחל אחותי היקרה, היחידה, הלכת מאתנו ונשארנו המומים וכואבים. הספר שקראת נשאר פתוח, עבודת הסריגה טרם הושלמה ולא נתת תשובות לכל השאלות. רחל אחותי היקרה, היחידה, נעלמת לנו ועוד לא הספקנו לספר זה לזו את כל הזיכרונות, את כל השמחות ואת כל האכזבות.

היית סגורה וקשה היה לך לפתוח את הלב ולהביע את מחשבותייך, אך ידעתי על פי מבטך את אשר בלבך. כל מי שחי בקרבתך ידע לקרוא את מבע עינייך. כל פנימיותך השתקפה בהן ואם המילים היו קשות לך לעיתים, אנחנו ידענו מה רצונך להביע.

רחל , אחותי היקרה, היחידה, כמעט הכל ידעתי, רק את מהות מחלתך לא ידעתי לקרוא במבטך לא אמרת, לא ניחשתי והרי מי היה יכול להעלות על הדעת? האם שמרת סוד ולא רצית להדאיג? האם אפסו לך הכוחות להלחם? ועוד הרבה שאלות המתחילות ב: האם… ולא נקבל תשובות. אך היום מי צריך תשובות…

אזכור אותך ילדה במחלפות ארוכות רצה בשבילי הכפר הצרפתי, אזכור אותך נערה פעילה בשומר הצעיר בפאריס. אזכור אותך אימא צעירה ואת ומאיר, הייתם לי בית ראשון בישראל, אזכור אותך אם בוגרת זורמת עם ילדייך וגם אזכור אותך על ערש דווי. רחל אחותי היקרה, היחידה, נוחי עכשיו, מגיע לך.

אחיך שמעון

אימא – נקודות אור בחייך שהם גם חיי זיכרונות ראשונים – את ואבא בצאן, זוכרת שמים וכבשים ופרחים, כמה אהבת תקופה זו, ותמיד כה התגעגעת אליה. טיולים בשבתות, את ואבא מכירים כל שביל ויודעים היכן תפרח הכלנית הסגולה והרקפת. שעות הקמה אתכם, ואנחנו מדייקים ב 16:30 בדיוק להגיע לחדר שלא להפסיד רגע מהשעות האלה אתכם הכל-כך מיוחדות. כמה חום ואהבה השקעתם באותן שעות,-רמי על השטיח וארוחת ארבע טעימה עם העוגות שלך הפשוטות נפלאות שאפית באהבה.

והבית, הבית פתוח לרווחה: מתנדבים, אולפניסטים, חברות נוער – לכם יש מקום בשביל כולם. ימי הולדת , סעודות שבת – קשה לספר במילים.

אני בוחרת לך שמלה ואת אוהבת רק שמלה אחת פשוטה ויפה ואת כולך כל-כך כל-כך צנועה. זוכרת ששאלתי אותך פעם על מישהי, ואת בשקט ענית: "אני לא מדברת על אחרים ובכלל לא אוהבת רכילות" - כמה נחרט דיבור זה עמוק בתוכי.

אנחנו גדלים, מלווה אותנו בשקט כל-כך אופייני, מוכנה תמיד לעזור, להושיט יד, אפילו כשעשינו דברים שלא לרוחך… אנחנו בצבא ואת שולחת חבילות לכל המאומצים ולנו, עוגות ממתקים והמון טלפונים לספר לך שאנחנו בסדר ואת לא צריכה לדאוג.

אך יותר מכל אימא יקרה הגדלת לעשות כאשר פנינו לדרך חדשה אותה לא הכרת. בשקט, בהבנה ככל שיכולת קבלת את המציאות החדשה והתחלת פשוט לזרום אתה. כאב לך וגם לנו שלא נוכל לאכול את העוגיות שלך שכה אהבנו. ועם כל זאת את באה כל שבועיים, סוחבת חבילות ועוד ועוד, בנסיעות ממושכות כאומרת: אני אתכם באשר אתם.

ובפרט כאשר התחילו לבוא התינוקות, פשוט היית עוזבת הכל, את הקיבוץ, את העבודה, ומגיעה אלי, מפשילה שרוולים ותומכת ומסייעת בכל מה שצריך בכל מה שניתן שלא יהיה לי קשה, עד שארגיש טוב, גם אם לא הבנת תמיד איך ולמה בחרתי מרצוני החופשי בקשיים אלה. את לידי עד שתהיי רגועה ותראי שאני מסתדרת.

ואז חוזרת לפינתך השקטה בקיבוץ, כאילו לא עשית כלום , כאילו זה מובן מאליו שעזרת. מנסה להודות לך ואת בשלך: "תפסיקי כבר להגיד כל הזמן תודה!"

אימא – לעולם לא אוכל להחזיר לך את שנתת לי ובעצם לכולנו כל רגע ורגע , כל חייך, עד רגעייך האחרונים. אימא - יהי רצון שאצילות נפשך ועדינות מידותייך יהיו נר לרגלי כל חיי.
" יהי זכרך ברוך".
עדה

דברים שנכתבו ע"י שמעון רובין, אחיה של רחל, במלאת 30 לפטירתה:

רחל אחותי היקרה, היחידה, עזבת אותנו באביב, בחג האביב, בתקופה שהטבע מתחדש ומצמיח תקוות לעתיד טוב יותר. אין האדם בוחר לא את יום הולדתו ולא את יום מותו. האדם זורם עם הטבע, אך הטבע לפעמים אכזרי. רחל אחותי היקרה, היחידה, הלכת מאתנו ונשארנו המומים וכואבים. הספר שקראת נשאר פתוח, עבודת הסריגה טרם הושלמה ולא נתת תשובות לכל השאלות. רחל אחותי היקרה, היחידה, נעלמת לנו ועוד לא הספקנו לספר זה לזו את כל הזיכרונות, את כל השמחות ואת כל האכזבות.

היית סגורה וקשה היה לך לפתוח את הלב ולהביע את מחשבותייך, אך ידעתי על פי מבטך את אשר בלבך. כל מי שחי בקרבתך ידע לקרוא את מבע עינייך. כל פנימיותך השתקפה בהן ואם המילים היו קשות לך לעיתים, אנחנו ידענו מה רצונך להביע. רחל , אחותי היקרה, היחידה, כמעט הכל ידעתי, רק את מהות מחלתך לא ידעתי לקרוא במבטך, גם לא אמרת, לא ניחשתי והרי מי היה יכול להעלות על הדעת? האם שמרת סוד ולא רצית להדאיג? האם אפסו לך הכוחות להלחם? ועוד הרבה שאלות המתחילות ב: האם… ולא נקבל תשובות. אך היום מי צריך תשובות…

אזכור אותך ילדה במחלפות ארוכות רצה בשבילי הכפר הצרפתי, אזכור אותך נערה פעילה בשומר הצעיר בפאריס. אזכור אותך אימא צעירה ואת ומאיר, הייתם לי בית ראשון בישראל, אזכור אותך אם בוגרת זורמת עם ילדייך וגם אזכור אותך על ערש דווי.

רחל אחותי היקרה, היחידה, נוחי עכשיו, מגיע לך.

דברים שכתבה עדה:

אימא – נקודות אור בחייך שהם גם חיי זיכרונות ראשונים – את ואבא בצאן, זוכרת שמים וכבשים ופרחים, כמה אהבת תקופה זו, ותמיד כה התגעגעת אליה. טיולים בשבתות, את ואבא מכירים כל שביל ויודעים היכן תפרח הכלנית הסגולה והרקפת. שעות הקמה אתכם, ואנחנו מדייקים ב 16:30 בדיוק להגיע לחדר שלא להפסיד רגע מהשעות האלה אתכם הכל-כך מיוחדות, כמה חום ואהבה השקעתם באותן שעות, רמי על השטיח וארוחת ארבע טעימה עם העוגות שלך הפשוטות והנפלאות שאפית באהבה. והבית, הבית פתוח לרווחה: מתנדבים, אולפניסטים, חברות נוער – לכם יש מקום בשביל כולם. ימי הולדת , סעודות שבת – קשה לספר במילים.

אני בוחרת לך שמלה ואת אוהבת רק שמלה אחת פשוטה ויפה ואת כולך כל-כך כל-כך צנועה. זוכרת ששאלתי אותך פעם על מישהי, ואת בשקט ענית: "אני לא מדברת על אחרים ובכלל אל אוהבת רכילות" - כמה נחרט דיבור זה עמוק בתוכי. אנחנו גדלים, מלווה אותנו בשקט כל-כך אופייני, מוכנה תמיד לעזור, להושיט יד, אפילו כשעשינו דברים שלא לרוחך… אנחנו בצבא ואת שולחת חבילות לכל המאומצים ולנו, עוגות ממתקים והמון טלפונים לספר שאנחנו בסדר ואת לא צריכה לדאוג.

אך יותר מכל אימא יקרה הגדלת לעשות כאשר פנינו לדרך חדשה אותה לא הכרת. בשקט, בהבנה ככל שיכולת קבלת את המציאות החדשה והתחלת פשוט לזרום אתה. כאב לך וגם לנו שלא נוכל לאכול את העוגיות שלך שכה אהבנו. ועם כל זאת את באה כל שבועיים, סוחבת חבילות ועוד ועוד, בנסיעות ממושכות כאומרת: אני אתכם באשר אתם.
ובפרט כאשר התחילו לבוא התינוקות, פשוט היית עוזבת הכל, את הקיבוץ, את העבודה, ומגיעה אלי, מפשילה שרוולים ותומכת ומסייעת בכל מה שצריך בכל מה שניתן שלא יהיה לי קשה, עד שארגיש טוב, גם אם לא הבנת תמיד איך ולמה בחרתי מרצוני החופשי בקשיים אלה. את לידי עד שתהיי רגועה ותראי שאני מסתדרת. ואז חוזרת ופינתך השקטה בקיבוץ, כאילו לא עשית כלום , כאילו זה מובן מאליו שעזרת. מנסה להודות לך ואת בשלך: "תפסיקי כבר להגיד כל הזמן תודה!"

אימא – לעולם לא אוכל להחזיר לך את שנתת לי ובעצם לכולנו כל רגע ורגע , כל חייך , עד רגעייך האחרונים. אימא - יהי רצון שאצילות נפשך ועדינות מידותייך יהיו נר לרגלי כל חיי. " יהי זכרך ברוך"