דפי הנצחה

מוישלה דובדבני
בן דבורה ואברהם

נולד: 1.11.1920
נפטר: 26.9.1999

בעלה של פרחיה
אבא של: אילנהז"ל, דני ז"ל, וארנון יבל"א.
סבא של: אלישבע, מיכל ונעמה.

מוישלה נולד ב1920- בעיר תעשיה ליד פרנקפורט. ב1.11.33-, הוא יום החרם הנאצי על עסקי היהודים, נטשה משפחתו את גרמניה. אביו, שהיה למוד ניסיון הפרעות בפולניה, ראה את הנולד והבין שאין תקומה ליהודים בגרמניה הנאצית. מוישלה שהה עם משפחתו בצרפת עד 1936 ועלה ארצה במסגרת עליית הנוער יחד עם 22 נערים, חלקם חניכי השוה"צ.

קבוצה זאת, יחד עם 27 צעירים נוספים מפליטי גרמניה הנאצית, היתה הקבוצה הראשונה של עלית הנוער שנקלטה במושב, בנהלל. בשהותם במושב הקימו "יוצאי צרפת" מחברת נוער זו, יחד עם כמה בנות שהתחנכו בבית הספר החקלאי בנהלל, קן של השוה"צ, למורת רוחם של תושבי המקום. 15 מהם, ובתוכם מוישלה, הצטרפו לגדוד עין שמר של התנועה הארצישראלית והיו ממקימי קבוץ ו', לימים קבוץ עין דור.

מוישלה, שלא השלים עם דרך החיים המושבית, מצא בחיי הקבוץ את המסגרת המושלמת למימוש העצמי שלו. שררה זהות נפלאה ומופלאה בין התכונות והצרכים הנפשיים והרוחניים של מוישלה לבין מה שחיי הקיבוץ יכולים להעניק לאדם מצד אחד וממה שהם תובעים ממנו מאידך.

מוישלה היה בעיני הדמות של הקיבוצניק המושלם: בעל יושר אישי ללא סייג וללא פשרה, מסור ללא גבול וללא חשבונות אישיים כלשהם לכל תפקיד, משימה ועבודה בה עסק. הוא לא חיפש תפקיד או עבודה משום שאהב אותם, הוא פשוט אהב את כל מה שהוטל עליו, כל מה שהיה צריך וראוי היה לעשות למען הקיבוץ, החל בענייני הביטחון,




העבודות השונות והמגוונות להפליא בהן עבד, המכוורת אותה טיפח, דרך תיקוני המשקפיים לחברים בחדר משפחתו ועד לעיסוקו הממושך בענייני הבריאות בקבוץ ובמסגרת תפקידו בקופת החולים. כל זה בכשרון התמצאות נפלא, בהתמדה וברצינות תהומית.

אולי תכונה זו - הרצינות התהומית בה התייחס לכל מה שהיה קשור לאורח החיים הקיבוצי היא המניע לכתיבתו השופעת, להתייחסותו לכל מה שקורה בקבוץ. מוישלה לא יכול היה להשלים עם כל סטייה, ולו הקטנה ביותר, באורחות החיים ומן הערכים המוצהרים של הקיבוץ. למוישלה לא היו שום ערכים מוצהרים רק ערכים מוגשמים בחיי היום יום שלו.

הציר השני של חייו היוו חיי המשפחה שחי אותם באותה ההתלהבות, המסירות והרצינות התהומית כמו את חייו כחבר קבוץ. זמן מה לאחר שפרחיה נקלטה בנחלת נישאו השניים והקימו משפחה לתפארת, על שלושת צאצאיהם האהובים על כל מי שבא במגע עמם. אך הגורל האכזר קטף באיבו את אושרם המשפחתי כאשר האסון הטרגי פקד אותם ב1974- כששני הילדים נהרגו בתאונה הנוראה ושני ההורים נפגעו נפשית וגופנית פגיעות אנושות.

האהבה אל הבן הצעיר והצורך להמשיך להעניק לו בית חם ואוהב הם אשר נתנו לשני ההורים את הכוחות להמשיך את החיים. אך כוחו של מוישלה לא עמד לו להחלים מן המכה האנושה ולאחר מאבק ממושך של 25 שנים הוא הלך מאתנו. יהיה זכרך ברוך מוישלה!

דוד גבעתי