דפי הנצחה

אליאני

אליאני
נולדה בברזיל ב-23.07.1957 בפורטו אלגרה ('נמל השמחה'), לדונה סלי וסאו ניירוס
שלוימ'ה.

כל
הווייתה, כל מה שהגדיר אותה; עיצב אותה שם בברזיל; בילדותה, בנערותה ובבגרותה.

חוש
הצדק והרדיפה אחר האמת שכל כך אפיינו אותה, הובילו אותה ללמוד בברזיל עיתונאות,
ובסוף שנות השבעים לקחה חלק בפעילות נגד השלטון הדיקטטורי בברזיל.

בחלוף
שנה מתחילת הלימודים, אליאני, שצדק ונתינה ללא גבולות כל כך אפיינו אותה, החליטה
שתוכל לתרום יותר בתחום הסיעוד. אליאני היתה אחות בכל רמ"ח איבריה!

לאחר
שהתמקצעה בתחום הסיעוד, מהר מאוד קיבלה תפקיד בשיקום, בבית החולים למיילדות בפורטו
אלגרה שנוהל בזמנו ע"י נזירות. עם כניסתה לבית החולים, היא הזניקה אותו אל
המאה העשרים באופן מקצועי, מכובד ומכיל.

כעבור
שנתיים בבית החולים למיילדות, אליאני החליטה להכיר את עולם הסיעוד שמחוץ
לברזיל. התכנית המקורית היתה להתחיל
בסקוטלנד, אך עיכוב מה, הוביל אותה לַארץ במסגרת התכנית 'שירות לעם', שכללה שלושה חודשים באולפן
עברית, תשעה חודשים נוספים התנדבה בתור אחות בפגיה בבית החולים סורוקה.

 1986 – השנה בה אליאני ואריאל נפגשים
ומהמפגש הזה השורשים של אליאני בַּארץ
רק העמיקו. האהבה ביניהם היתה אמיתית, חסרת גבולות. אותה אהבה השאירה אותה בארץ עד
לסוף לימודי הסיעוד של אריאל. 

1989
– אליאני חוזרת לברזיל, הפעם עם חבילה – אריאל. הם חיים שם 3 שנים, ואליאני חוזרת
לעבוד הפעם כמורה בבית הספר לסיעוד.

1991
– שי נולדה לאחר שאליאני חלמה ערב קודם על אור ורוד שיורד אליה מהשמים.

1992
– השלישייה חוזרת לארץ. אליאני ואריאל יודעים שהם רוצים לחיות
ביישוב שיתופי, שהאחווה והנתינה מורגשים בו היטב. לאחר התלבטות בין קיבוץ יחד
לקיבוץ הרדוף הם בוחרים בעין דור ואליאני מתחילה לעבוד בתור אחות במרפאה. אליאני
הכירה כבר את האנשים ואת האווירה הקהילתית והמשפחתית בקיבוץ, שכן היא התנדבה בו
לתקופה קצרה כמה שנים קודם לכן.

1994
– גילי נולד.

1998
– מאירה נולדה.

לאורך
השנים אליאני עבדה בענפים שונים בקיבוץ ובשלב מסוים התחילה לעבוד במרפאת 'עומר' של
קופת חולים כללית בעפולה. היא עבדה שם למשך כ-15 שנה ובמקביל עבדה גם במרפאת ה-IVF 'בבית חולים פוריה'.

2003
– הפרטה – מובילה לשינוי עצום באורחות החיים ומשפיעה עמוקות על המשפחה.

2013
– אליאני נוסעת לגינאה המשוונית באפריקה ועובדת שם בתור אחות למשך שנה וחצי.

משסיימה
לעבוד שם, חוזרת אליאני לארץ למשך כמעט שנה ואז ממשיכה לאנגולה ועובדת שם בתור
אחות למשך כשנתיים.

2020
– אליאני התגעגעה מאוד ורצתה להיות קרובה וביחד. היא חזרה כמה ימים לפני הסגר
הגדול של הקורונה והיה אושר גדול להתכנס ביחד בבית.

למרות
שהגיעה כבר לגיל הפנסיה אליאני לא הפסיקה לעבוד, להפך; עבדה במרפאת מטיילים, בית
חוסים בעפולה, חינוך בגני הילדים בקיבוץ, התנדבות במשק ילדים.

אבל
הכי הכי – היא היתה סבתא במשרה מלאה. שעות על גבי שעות עם רות, הקנו לה אושר
עילאי, כיף עצום. בסופי השבוע התכנסו כולם בקיבוץ; מאירה, גילי ונטשה, שי ונועם.

אליאני
אהבה כל כך להיות בבית עם המשפחה הקרובה; עם אריאל והילדים: שי ('מתנת חיים'),
גילי ('שמחה גדולה'), ומאירה ('אור חיים').

אמא שלנו ביקשה שנשתול עבורה עץ, ובשבוע
הקרוב נטמון את האפר מתחתיו. בכך אמא בקשה לתת מעצמה לחיים חדשים, דבר שמאוד אפיין
אותה במהלך חייה. היא ביקשה לשמור על כל עץ ובכל טיול בשדות פזרה זרעים שבבוא היום
ינבטו ויצמיחו עצים חדשים. אמא ביקשה תמיד שמה שיישאר אחריה יזכיר לנו אותה.
תזכורת חייה לכל מה שהיא הייתה.