דפי הנצחה

אהובה גרוסמן - סיפור חיים

27.2.1924- 14.8.2023

אהובה נולדה בעיירה יאסוב בצ'כוסלובקיה- בשם אולגה
שטכלר, אך כל המשפחה קראו לה ליבה, וזה היה שמה עד שעלתה לארץ. לאהובה היו אחות
ואח.

אהובה גדלה במשפחה מסורתית – בעיירה קטנה, עם מודעות
גדולה ליהדותם - ותמיד זכרה שאומרים בסוף
תפילת הנעילה ביום כיפור - "לשנה הבאה בירושלים".  חונכה לאהבת העם והארץ. המשפחה התפרנסה מחקלאות
ולא ידעו מחסור.         אמא הייתה אישה
אוהבת תרבות – אהבה לשיר הרבה, לקרוא ספרים ולדקלם שירים ואף דאגה שאהובה תלמד
לנגן בכינור. אהובה הצעירה ידעה שפות רבות- סלובקית, הונגרית ויידיש וגם למדה
לקרוא עברית מרב העיירה.

האמא האהובה נפטרה כשאהובה הייתה בת 11. שנה אחרי כן
האב התחתן שוב ולמרות החששות זו הייתה שוב משפחה חמה ותומכת שליוותה את
אהובה בלימודי התיכון שלה בעיירה הסמוכה. כל זה הסתיים ב- 1939, אז נמנע מיהודים
ללמוד בסלובקיה וחלק מהארץ עבר לשלטון הונגריה. אהובה מתחילה לעבוד לפרנסתה
ולפרנסת המשפחה. ב- 1944 כל המשפחות היהודיות מוצאות מבתיהן- מועברות לגטו בקושיצה,
ותקופה קצרה לאחר מכן מובלים ברכבות לאושוויץ. מתקופה זו אהובה כבר לא רואה יותר
איש ממשפחתה ולא יודעת מה עלה בגורלם
וכיצד מצאו את מותם.

את התקופה האיומה באושוויץ אהובה מתארת בספר שכתבה,
ובציורים הרבים שציירה .

משפט מסיפרה: " באושוויץ היה כל אחד לעצמו,
כל אחד היה חייב לדאוג לעצמו ולשרוד. לא התקרבתי לאיש, לא מצאתי ידידות והייתי לבד
עם עצמי ועם ההחלטות שלי, הרצון לשרוד נתן לי כוח ותמיד חשבתי איך להמשיך ולהיות
בן אדם במקום שאין בו אדם, לא לפגוע באף אחד, לא לבקש טובה מאיש ולהחזיק
מעמד."

רופאה שטיפלה בה יום אחד במרפאת המחנה, הציעה לה
להציע עצמה לעבודה לה חיפשו נשים יותר
חזקות. התנדבותה לעבודה, הביאה לכך שהועברה מהמחנה לבית חרושת לייצור נשק וכך
ניצלה . במפעל הנשק התנאים היו מעט יותר
אנושיים למרות העבודה הקשה.

ב- מאי 1945 מוציאים אותם מהמחנה ומוליכים אותם למחנה
הצלב האדום בטרייזנשטאט והיא מבינה ששרדה את המלחמה. היא מתחילה במסע חזרה לבית, פוגשת מעט יהודים
שמכירים את משפחתה, אך מבינה שאיש לא נשאר בחיים. לפני שהיא מגיעה לעיירה שלה אומרים לה שלא כדאי ללכת לשם כי הגויים לא מאפשרים ליהודים לחזור.

 היא מבינה
שעליה להגיע למולדת שלה - לישראל. בחיפושיה היא מגיעה לעיר קושיצה שם יש שליחים
מהסוכנות היהודית שמארגנים יהודים לעליה לארץ.

בקושיצה אהובה פוגשת את משה שגם הוא פליט ששרד את
המלחמה לאחר תלאות מרובות. משה גם מתכנן את עלייתו לארץ. הם מחליטים לצאת יחד. הם
נודדים על פני אירופה, מכירים קבוצה מהשומר הצעיר ומצטרפים אליה.  הם מתחתנים ומחכים באיטליה יחד עם פליטים רבים לעליה לארץ. אהובה בהריון- שהיא מסתירה אותו כדי לעלות
לספינת מעפילים לארץ אך האונייה נתפסת ע"י הבריטים והם מועברים לקפריסין.
בקפריסין מתארגנים לחיים בארץ- היא לומדת עברית, עוזרת בעבודת התפירה והבישול
ולאחר חמישה חודשים מקבלים אישורים לעלות לארץ. עם הגעתה לארץ היא בוחרת בשם עברי-
אהובה (משמה ליבה, שזה אהבה בהונגרית) . לאחר מספר ימים מועט במחנה עתלית, מגיעים
לקיבוץ ארץ ישראלי ו' בנחלת יהודה. 10 ימים לאחר מכן אהובה יולדת את בתה הבכורה
נעמי.

למרות הדלות
והחיים הפשוטים, המלחמה מסביב, אהובה
מאושרת ויודעת שיש לה בית ומשפחה. המשפחה מגיעה לעין דור שנה לאחר העלייה
להתיישבות וכאן נולדים כרמי ואבי.

 בשנותיה
בקבוץ אהובה עובדת בבישול ובתפירה, אהבה
לעבוד בכרם ובמטעים, והיו שנים שהייתה אחראית על ארוחות הבוקר לעובדים במטע
ובפרדס- המרוחקים מהקיבוץ.

אהובה עזרה למשה בעבודתו בסנדלריה, עבדה מס שנים
בטלדור ולאחר מכן עבדה בדור לי בתפירת
בובות.

בשנות ה- 70 אהובה מתחילה לצייר. היא לומדת ציור
באוהל שרה ועם השנים זהו עיסוקה העיקרי. יש לה סטודיו ואף הציגה במס תערוכות .

מאז מותו של משה בסוף שנות ה- 90 אהובה מילאה את חייה
בציור, בקשר חם עם הילדים והנכדים הפזורים בכל העולם, הליכות רבות סביב הקיבוץ
ותמיד שמרה על האופטימיות והגישה החיובית לחיים.

יהיו זיכרונותיה שתיארה בכתב ובציור על שמירת האנושיות והתקווה גם בימים קשים- להשראה לנו.

יהי זיכרה ברוך.