דפי הנצחה

הוא היה הצעיר בין ארבעה ילדים. האח פרי והאחות אנצי נולדו מבעלה הראשון של אמו, ליפוט אברהם, שגויס לצבא במלחמת העולם הראשונה ונפל בה ב-1917. אמו, תרז שטיינר, גידלה במשך כמה שנים לבדה את שני ילדיה הקטנים.
בתחילת שנות ה-20 היא הכירה את אביו, ארתור פולצ'ק, שהיה עורך דין. הם נישאו ונולדו להם שני בנים, ארווין, ב-1922 ולאצי, הצעיר במשפחה, שנתיים אחר-כך. סבו של עזרא, פולצ'ק ווילמוש, היה מורה מוסמך שהוזמן על ידי הקהילה היהודית בטירגו-מורש להקים בית ספר עממי יהודי שיהיה מוכר על ידי הממשלה.
ב-1941 שוב סופחה טרנסילבניה להונגריה, מה שאפשר לעזרא לנסוע לבודפשט ולעלות משם ארצה, במסגרת עליית הנוער. זה היה במאי 1941, בדיוק לפני 70 שנה, כשעזרא היה בן 16 וחצי. הוא נקלט בקיבוץ מרחביה כחלק מגרעין "קבוצת נטע", ועבד בכול העבודות הנדרשות, בעיקר כרועה צאן.
פרי, אחיו של עזרא, ותמר, גיסתו, ניצלו תודות לרכבת של קסטנר. גם אחיו ארווין נשאר בחיים והתחתן עם איבוייה אשתו. הוריו של עזרא ואחותו אנצי, שהייתה מורה ומחנכת בבית הספר שסבא הקים, נספו באושוויץ.
בשנות ה-50 עזרא הכיר את ציפורה פרנק, שניצלה גם היא תודות לרכבת קסטנר. ציפורה הייתה חברת עין דור ולימדה בבית הספר היסודי במרחביה. הם נישאו ועזרא עבר לגור בעין דור והחל לעבוד ברפת. ב-1956 נולדה ניבה לאושרם הרב של הוריה. שנים מועטות קודם לכן נולדה תירצה, אחייניתו של עזרא.
עזרא מילא תפקידים רבים בעין דור. הוא היה מזכיר הקיבוץ, מנהל אולפן שנים רבות, סדרן עבודה, ורכז ועדת הבריאות, שבמסגרתה הקים את המכון לפיזיותרפיה. בזכות מאבקים שניהל עזרא, גדל מספר האוטובוסים שנכנסו לעין דור לארבע פעמים ביום. בעשר השנים האחרונות ריכז את ועדת הוותיקים יחד עם חברתו ז'נט וביחד יזמו סדרה נרחבת של פעילויות: טיולים, הרצאות, מסיבות ואירועים נוספים. פעילות זאת הסבה לעזרא סיפוק רב.
בינתיים משפחתו הקטנה של עזרא גדלה, לתרצה נולדו הבנות שירלי וגילי, ובשנות ה-80 היא התחתנה עם כדורי ונולד הבן ניר. בסוף שנות ה-80 ניבה עברה לגור בארצות הברית ומאז עזרא ביקר שם פעמים רבות והם אף טיילו הרבה ביחד באמריקה ובאירופה. בשנים האחרונות נולדו נכדיה של תרצה, נועה, ג'קסון ודניאל.
ב-1990 לקתה ציפורה בהתקף לב, ונפטרה לאחר שבוע, כשנדמה היה שמצבה כבר התייצב.
מ-2001, חיו עזרא וז'נט ביחד, כזוג.
לפני כחצי שנה, בדצמבר, יום לפני מסיבת ימי ההולדת שאורגנה על-ידי עזרא וז'נט, התקבלה הודעה מבית החולים שמשהו לא תקין אצל עזרא והוא צריך להתייצב לבדיקות. מחלתו התגלתה בהפתעה, בשלב מתקדם ובלתי ניתן לריפוי. התקופה שמאז הייתה מלאת יסורים לו ולמשפחתו הקרובה. עזרא היה בהכרה כל הזמן, דאג לכול ולא מצא מנוחה.
עזרא נפטר ב-8 במאי, 2011.
תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.



לאבא היקר שלי.
מה אומר, אני לא יכולה ולא רוצה להיפרד ממך. לא עכשיו ולא אף פעם. נוסף על היותך אבא נהדר בדברים הרגילים ה"אבהיים" – כמו דאגה, תמיכה, פרגון ועזרה בכל דרך אפשרית, אתה בשבילי הדמות של האיש הכי נדיב, הכי סקרן, הכי פתוח וטוב לב שאני מכירה, וכמובן חוש ההומור שלך, שכל השנים עבדתי להגיע לרמתו, הוא מעל ומעבר לכל דבר אחר.

בחודש האחרון, הקשה, שעברנו ביחד הרגשתי שנפלה בידי זכות להיות לצדך, גם משום שיכולתי לנסות להקל עליך ובמיוחד כשראיתי, שלמרות המחלה וחוסר האונים הנוראי והקשיים הפיזיים האחרים שנוצרו - אתה המשכת להיות עצמך, צלול, חכם, דואג, לא מוותר אפילו לרגע אחד, וכמובן מדי פעם מבטא "דברי חוכמה", כמו שקראנו להם.

יש לי שתי דוגמאות מן השבועות האחרונים, כשמצבך כבר היה קשה מאוד. שולה וויסקופף שאלה אותך איך אתה מרגיש, ואתה ענית: "להגיד לך את האמת, שולה, אני מרגיש שאנחנו משחקים שחמט, אבל כל אחד מאיתנו משחק על לוח משלו, ולכן המשחק לא הולך".
כשנשאלת אם היית רוצה להמשיך בטיפול הכימותרפי, אם זה יתאפשר, התשובה הברורה, שזוהי כבר שאלה תיאורטית בלבד, ניתנה בצורת סיפור, כהרגלך בקודש: אדם שהיה אמור לפגוש מישהי בפעם הראשונה התייעץ עם חבריו מה כדאי להגיד. אמרו לו שישאל אותה משהו על משפחתה, משהו על אהבה וגם משהו פילוסופי. כשהגיע זמן הפגישה, הם ישבו בבית קפה והאיש נזכר בעצות שקיבל. הוא שאל את הבחורה האם יש לה אח. היא ענתה שלא, לצערה אין לה. הוא לא ויתר ושאל – אם היה לך אח, את חושבת שהיית אוהבת אותו?

אבא שלי, אהבתי את שיחות הטלפון הארוכות שלנו, שבהן היינו פותרים את בעיות העולם ונאנחים שלמרבה הצער אף אחד לא שומע בקולנו, למרות שמיד תהינו אם אולי המוסד, ה-FBI או שניהם גם יחד מאזינים בדריכות לשטויות שאנחנו מדברים.

הבישול איתך ביחד היה אושר גדול. הוא כלל אותי בתור המבשלת ואותך בתור טועם, מעיר הערות, נותן עצות ומוסיף תיבול, בעיקר מהפפריקה החריפה או המתוקה שבשפופרות. כמובן שבסוף תמיד היית אומר שהאוכל הוא בטעם גן-עדן, ושאפילו מלכת אנגליה אף פעם לא זכתה לפפריקש כזה.
כשברק אובמה נבחר לנשיא ארצות הברית אמרת לי שוב ושוב שאני לא יכולה להבין איזו תקווה הבחירה יוצאת הדופן הזאת העניקה לעולם כולו. נראה לי שאולי אני יודעת על מה דיברת, כי אתה הוא זה שיותר מכול נתן תקווה והשראה, והעמיד דברים באור יותר אופטימי ופתוח בשבילי ובשביל רבים אחרים. אני יודעת שיהיה לי מאוד מאוד קשה בלי לשמוע אותך, אבל מאחלת לעצמי שהאור, התקווה והסקרנות שהאירו והובילו את חייך ישארו ויכוונו גם אותי.

נוח עכשיו בשלום עזרא, אהובי.

מ-2001 אנחנו, עזרא ואני, חיים ביחד כזוג. שנינו אנשים כל כך שונים, והצלחנו ליצור יחסים טובים כחברים וכזוג. היינו ביחד, אבל לכל אחד מאיתנו היו גם חיים משלו, ושמרנו כל אחד על ביתו. ובכל זאת, הכול עשינו ביחד. והיינו מאושרים.
יכולנו לקיים את הפעילות לוותיקים רק בהשראה משותפת. לו היינו פועלים כל אחד לחוד, לא היה מתקיים אף ערב אחד. ממך באו הרעיונות, תמיד מקוריים, מגוונים ומעניינים. וחשיבה לעומק ביחד, כיצד לארגן את הערב שיהיה מוצלח.
עלי הייתה הלוגיסטיקה, ואחר כך, קבוע, הייתי צריכה לעזור לך להתגבר על הרגשת ייאוש: "באו נבטל, לא יצא כלום." לרוב היה ערב מוצלח. עבודה משותפת זאת גרמה לנו סיפוק רב.
אני מאוד מודה לך, עזרא, על 10 השנים הנפלאות האלה איתך, איש טוב לב, עם הומור (שלא תמיד יכולתי להתחבר אליו), עם חשיבה עצמאית, מקורית ובהירה, איש סקרן, אך בעיקר איש טוב ורגיש שדאג לניבה דאגה אין קץ.
בתקופה האחרונה אפילו התגלו לי צדדים שלא הכרתי בך קודם: עד כמה שאתה בשליטה. ולמרות מצבך הפיזי הקשה, אתה החלטת.
לפני שנה, כשעוד יכולנו להתלוצץ על מה נגיד על-יד הקבר, אמרתי שאגיד שאתה מתלבש תמיד בעמידה, מנהג מימי העבודה ברפת, כשהיית צריך לקום מוקדם כל כך ופחדת שוב להירדם אם תתיישב. ואתה אמרת שצריך להביא על כרית את כל המדליות והאביזרים שלך, כמו המשקפיים ומכשירי השמיעה. טוב שלא היו שיניים תותבות. לא תיארנו לעצמנו אז כמה סבל וייסורים יבואו אחר כך.

איך נפלו העלים

איך נפלו העלים
מעץ תמיר.
בלי כאבים.

אך לסבול
את הכאב הגדול
לאבד את הכול
עלה – עלה.

איך נפלו העלים
ונפל העץ התמיר שלי.

עזרא, חמוד, תנוח, כבר מותר לך לנוח.