דפי הנצחה

גליה שטקר/גרין ז"ל
10/12/38 - 22/05/05
JUANITA STECKER DE GRUN

בתם של: בסיה ופבלו
אשתו של: מרכוס
אחות של: רנה
אמא של: ליאור ויעל.



חואניטה נולדה במונטבידאו שבאורגוואי בשנת 1938 , למשפחה של אבא חייט, אם תופרת, ואחות בוגרת ממנה. עד גיל 15 הלכה לבית ספר והצטיינה בעיקר בלימודי היסטוריה. היתה מאד חברותית ואהבה מאד ללמוד.

מגיל 15 נאלצה לעזוב את לימודיה, על מנת לעזור בפרנסת משפחתה. היא עבדה כמזכירה, ומאוחר יותר, כמנהלת חשבונות של חברה בעירה. היתה מאד מקובלת ואהובה על ידי חבריה לעבודה.

בגיל 19 הכירה את מרכוס, במחנה יהודי ע"ש מרדכי אנילביץ, שם הוא שמע אותה נואמת, והתאהב בה. עם הזמן התארסו, אירוסים ממושכים, כדי לחכות לתום לימודי ההנדסה של מרכוס. הם נישאו בשנת 1963 ומאז, ועד יום מותו של מרכוס, היו זוג בלתי נפרד זה מזו – החברים הכי טובים.

ביחד היו מאד פעילים במפלגת השמאל
EL FRENTE AMPLIO, והיו מאד מעורבים בפעילות חברתית באורגוואי, ומאד גאים בכך. בשנת 1965 נולדה בתם הבכורה יעל NOELLA , ובשנת 1966 בנם ליאור PEDRO, יחד עם בניהם המשיכו בפעילותם הפוליטית, עד שבשנת 1972, כשהמצב הפוליטי באורגוואי הפך להיות מסוכן לחייהם, עלו לארץ. (ההפיכה הצבאית החלה ב- 1973 ).

בשנים הראשונות חואניטה גרה עם משפחתה ברמת גן, שם עבדה כמנהלת חשבונות של חברת "קדם" ומאוחר יותר של עיתון "מעריב". לאחר חוסר שביעות רצון מחייהם שם, עברו לחיות בקיבוץ "נחשונים", ומספר שנים מאוחר יותר, בעקבות המלצתו של יצחק פארן, (חבר ילדות של מרכוס), עברו ל"עין דור".

חואניטה עבדה במקומות שונים בקיבוץ, אחראית מטבח, מנהלת חשבונות. כל מי שעבד עימה לא יכול לשכוח את החיוניות שלה, ואופיה הכריזמתי.

עם השנים חלתה ולאחר שמרכוס, בעלה האהוב נפטר בשנת 1994, התדרדר מצבה, והועברה לבסוף ל"נווה דור". שם טופלה במסירות רבה ע"י כל הצוות, וביום ראשון ה- 22/5, בעודה בפעילות היומית שלה ב"סב-יום", מצאה את מותה.
השאירה בן ובת.
יהי זכרה ברוך.



לאט לאט, מגרות מתחילות להפתח. דלתות מתחילות להסתובב.
חדרים ומגירות מלאים בזכרונות, מאוויים, פחדים.
כל המסע הזה, שהוא כבר כמעט בן 40.
משהו שם בלב מתחיל לזוז.
אני יודע שלא הכל שם יפה בחדרים המורכבים האלה, הצבעוניים, שמרכיבים את הפאזל, שהוא חיי. יש שם הרבה רגעים טובים, אבל גם כאלה שבחרתי להדחיק.
אני בטוח שכל מי שהיו לו פעם הורים יודע על מה אני מדבר.

(אגב, מחשבה... רציתי להקליד את המילה "אמא", אבל המחשב כתב באנגלית, ויצאו האותיות
“TNT”...)

הלב שלי למד לאטום עצמו. הרבה מאד שנים. הוא מתחיל להפתח עכשיו.
אני לא מצר על כך. אני מבין שאלה הם פני הדברים, ואני מעדיף היום להישיר מבט אל פני הדברים.
אני יודע שעכשיו, משהלכת, אמא, יחזרו אלי הרגעים הטובים, הרגעים הרבים והעצומים, הרגעים החמימים, בהם היית האמא שלי. (וסליחה על ההערה מקודם... למרות שאני יודע שזה ודאי הצחיק אותך...)

אני אזכור את ההומור החם ולפעמים הציני שלך. את המוסיקליות הנהדרת הזאת, הקול הגרוני שלך בצרפתית. את הטוסטים שהכנת לי. את האינטלקט הצרוף שלך.
את כמה שאהבת אותי.
ואני אוכל לאהוב אותך, בלי הכעס. בלי האכזבה. בלי הכאב. כל-כך הרבה כאב.

גם עצב מתגנב. אני רואה אותך ואת אבא שוכבים שם, זה לצד זה, כל-כך קטנים.
כל-כך סופי. מנסה לתפוש איך שני סיפורי החיים שלכם, השזורים כל-כך עמוק בשלי – שוכבים שם לתמיד. ואני מבין שהסיפורים הם מה שנשאר לי כעת , כמו באר גדולה ועמוקה, שאוכל לדלות ממנה פיסות חיים ותובנות, ולשאוב ממנה כוח ותבונה.

אמא, את לא רצית הספדים, אז לא כתבתי הספד.
ולמרות שאני משחרר אותך לדרכך, כמעט כמו בודהיסט, אני אתגעגע.
נוחי בשלווה. ליאור