דפי הנצחה

רפי שלו
נולד 28.7.1925
נפטר 8.3.1984

בעלה של אהובה
אביהם של אמנון, עדנה ועוזי.

רפי נולד בתל אביב בשנת 1925 לאם שהיתה רופאה ולאב שהיה רוקח, מעולי רוסיה.
מהוריו ספג תרבות יהודית וכללית רחבה ומסבו שהיה רב ומורה גדול בעיר אוסטרוג שברוסיה, ירש את אהבתו הגדולה להוראה וללימוד.
ילדותו עברה עליו בתל אביב בשכונת "מעונות עובדים" שבה התגוררו רבים ממנהיגי היישוב.
בבית הספר היסודי "לבנים" שבו התבלט כתלמיד מצטיין, זכה להתחנת ע"י מורים כסופר יהודה בורלא, המשורר שאול טשרניחובסקי ואחרים. כפרס על חיבור שכתב בבית הספר, זכה לקבל אישית את ברכתו של המשורר ח.נ. ביאליק.
בעת מלחמת העולם השנייה עזב את גימנסיה הרצליה ועבר לבית הספר החקלאי בפרדס חנה. שם התגבשה תודעתו הפועלית והחליצית.
לאחר שנת לימודים נוספת בגימנסיה הרצליה, יצא עם גרעין תנועת הצופים להכשרה חקלאית בחפציבה.
היה מדריך ופעיל מרכזי בתנועת הצופים ונאבק למען הפיכתה לתנועה התישבותית ומגשימה.
עם קבוצתו עבר את שלבי ההכשרה, והשהייה במושבות בנימינה וגדרה. היה ממקימי קיבוץ בארי, במסגרת עלית 11 הנקודות לנגב – בשנת 1946.
באותה שנה יצא לפלוגת כבודה מקובצת במפעלי ים המלח בסדום וביהן כמזכיר הפלוגה. שם פגש את אהובה.
בעת מלחמת השחרור היה מנותק משאר חלקי הארץ. בתום המלחמה שב עם אהובה לקיבוצו בארי שבו נשא בתפקידים מרכזיים בעבודה ובחברה, כשבראש מעיניו ההתרחשויות הפוליטיות והאידיאולוגיות בתנועת העבודה בארץ.
עם פילוג מפ"מ – אחדות העבודה ב 1954, מחליטה קבוצת חברים מבארי לעבור לקיבוץ הארצי ורפי ואהובה בתוכם. בקיבוץ עין דור, ביתם החדש ממשיך רפי לעסוק בפעילות פוליטית ואידיאולוגית, לצד עבודתו בחקלאות ותפקידו כמדריך הגרעין הדרום-אמריקאי "ארז". מאוחר יותר הוא יוצא לפעילות מלאה במפ"ם וממלא שורה של תפקידים ביניהם: רכז החטיבה הצעירה של מפ"ם, רכז המחלקה הערבית, חבר מרכז מפ"ם, רכז אזור נצרת והעמקים.
בתקופה זו הוא קושר קשרים נרחבים עם הערבים באזור.
בין תקופות הפעילות מחוץ לבית, הוא מכהן כמזכיר הקיבוץ ובתפקידים רבים אחרים.
ב 1968, אחרי פעילות רבת שנים במפ"ם הוא פורש ממנה בתגובה על הצטרפותה למערך.
בתקופה זו הוא מתמסר להוראה באולפן לעברית ובעבודה זו הוא מתמיד שנים רבות כמורה וכרכז האולפן.
בד בבד הוא מחפש אפיקים חדשים בשמאל הציוני, לקידום רעיונותיו ומאבקיו למען פתרון הסכסוך היהודי-ערבי.
הוא מצטרף לפעילות ב"מוקד", לימים "שלי", כאשר לקראת בחירות הוא משקיע ימים כלילות למען העניין הקרוב לליבו.
בשנים האחרונות התמסר בשקדנות ללימודי השפה הערבית והוראתה במוסד החינוכי ובקיבוץ.
מותו בא בחטף וקטע חיים מלאי מעש וחזון.
המשפחה.

אנחנו מלווים אלי קבר אדם יוצא דופן, שמידות החכמה והאנושיות שבו היו בלתי רגילות. אדם שניחן בתבונה ובאופקים רחבים.
"היה איש ורא: איננו עוד
קודם זמנו מת האיש הזה
ושירת חייו באמצע נפסקה
וצר! עוד מזמור אחד היה לו – והנה אבד המזמור לעד, אבד לעד"
מילים שכתב ביאליק – משורר שאבא אהב – ושילדותו של אבא בתל אביב הקטנה היתה שזורה בשיריו.
אבא חווה את המתרחש בארץ בעומק ובאיכפתיות.
דברי ימי היישוב והמדינה ליוו אותו ונחרטו בו. הוא כאב, חי ונשם באינטנסיביות גדולה את הארץ הזו – מלחמותיה ומשבריה.
לא יתן להפריד בין תולדות חייו לבין תולדותיה של הארץ.
יחד עם אבא יורדים לטמיון אוצרות גדולים של חכמה וידע. הוא שאפילו לא סיים י"ב כיתות, עמל כל חייו ללמוד, להתעשר ולקנות ידע.
איש ספר, בעל זיכרון מדהים, יכולת ניתוח מבריקה, כושר דיבור וכתיבה מעולים. אדם שאהבתו לשפה ולתרבות העברית לא ידעו גבול. לשפה העיברית אבד אחד מאוהביה ומטובי דובריה.
אבא הקדיש שנים רבות מחייו לפעילות פוליטית וחברתית. עבורו הרעיונות: שלום, אחוות עמים וסוציאליזם לא היו מילים ריקות מתוכן והוא הגשים אותן בכל מעשיו.
אבא האמין בכל נפשו במאבק על פניה של החברה הישראלית. הוא הקדיש ימים כלילות למען אחינו הערבים, אזרחי ישראל – ולחם בגילויים של שנאה, אפלייה ועוינות. כל זה מתוך אהבת אדם ומתוך אמונה בעתיד טוב וצודק יותר.
דבר אחד עיקרי שנשאר כמין צוואה רוחנית של אבא: הדבקות הבלתי מתפשרת באמת הפנימית שלו. הוא מצטיר בעיני כאדם בעל יושר פנימי קיצוני. דבקותו באמת שלו ליוותה אותו לכל אורך הדרך. בכל עת שחש שהנה, המסגרת האירגונית מפסיקה לבטא את דעותיו, היה לו האומץ לפרוש ממנה ולהתמיד במאבקו ובלבד שלא יעשה שקר בנפשו.
אבא מצטייר בעיני כמין סלע מוצק, שנשאר עומד איתן במקומו, בשעה שהחברה הישראלית ותנועת העבודה פנו עורף לעצמן ונסחפו בגלים של כוחניות ואופורטוניזם. בזכות היושר הזה היה לאבא הכוח לעמוד בבידוד הפוליטי ולעיתים גם החברתי. כאשר נשאר שניפ מחוץ למפלגה, שלה הקדיש את מיטב שנותיו.
אבא אהב את הקיבוץ בכל מאודו וחברים רבים, מבוגרים ומעירים, חיבבו והעריכו אותו, בשל כושרו הנפלא לקשור שיחה ובקיאותו המופלגת בעניינים רבים. ניתן להגיד שהקיבוץ הוא החלום העיקרי שהוא אכן זכה להגשים בחייו.
מעבר ל"רציונליות" היה אבא בעל נפש רגישה, "נפש סלאבית" כפי שהוא עצמו הגדיר את זה.
אדם אוהב מאד, טוב לב, רך וקל להתרגש.
לא סוד הוא שהחיים הקרו בפניו קשיים ומשברים רבים, שהכאיבו לו מאד, אבל הוא ידע להתמודד עם הקשיים, לעיתים בזכות ההומור הציני שלו, לעיתים הודות להגיונו הבריא וגם בזכות האהבה והחום שהעניק לכולנו.
מותו של אבא מותיר אותנו המומים וכואבים. מי יתן ויהיה לנו כח להמשיך בדרכו.
עוזי שלו.