דפי הנצחה

זיוה הררי
בת מרים ושמואל ליינר
נולדה 24.12.1920
נפטרה 26.3.2004

רעייתו של ישראל
אמא של עמיר, מורדי ושמואל.
סבתא של גיא, רז, חופי, זיו, דור, עידו ובר

זיוה לבית ליינר נולדה בבודפשט.
בגיל שנה עברו הוריה לקושיצה בסלובקיה.
אביה היה חייט עצמאי.
כשהיתה בת 9 בשנת 1929 פרץ המשבר הכלכלי העולמי ובמשך 3 שנים הייתה מצוקה רבה בבית עד כדי פת לחם.
באותן השנים הצטרפה זיוה לתנועת השומר הצעיר והייתה חברה בה עד יומה האחרון.
עלייתה לארץ הוקדמה משום שהייתה נתינה פולניה והגיעה לכאן בשנת 1939.
במסלול עלייתה לארץ החל בספינה עליה ילתה בבודפשט, דרך נהר הדנובה. כאשר הגיעו לים השחור עברה לספינת מעפילים לכיוון ישראל.
סמוך לתל אביב התגלתה הספינה ע"י האנגלים ונוסעייה רוכזו במחנה סרפנד, לימים צריפין. אחרי כחודשיים שוחררו וזיוה נשלחה ע"י "ויצו" לנהלל, שם למדה את השפה העברית ולולנות.

בשנת 1942 הגיעה לנחלת יהודה מקום בו פגשה את ישראל. אהבתם פרחה ונמשכה 60 שנה כשהם מעמידים משפחה לתפארת.
בשנת 1946 נולד עמיר אחריו בשנת 1949 מורדי ואחרון ב- 1953 נולד שמואל. לזיוה וישראל 7 נכדים.

במשך שנים רבות עבדה זיוה בקיבוץ בחינוך ו – 13 שנה ב"טלדור" – באריזה. כאשר העבודה בטלדור נעשתה קשה לה עברה לעבוד ב"דורלי".
זיוה פעלה רבות בוועדות שונות בקיבוץ כמו ועדת חברים, ועדת חתונות וכו' כשמטרתה – תרומה לקהילה.
בשלוש השנים האחרונות שהתה בנווה דור, החיים היו קשים, אך נסבלים. ביום שישי 26.3.04 לפנות ערב, נפרדה זיוה מאיתנו. המשפחה

העלים נושרים
מידי יום ביומו, עת אני יוצאת למרפסת ביתי, אני מוצאת אותה מלאה בעלים. העץ הגדול שהכה שורש עמוק באדמה, הרחיב את עפאיו וצמרתו נושקת לשמים, משיל את עליו יום –יום דרך הטבע, עונתו הגיעה.
תכופות אנו מבקרים את הגבעה הזו שלנו, אנו מביאים את חברינו וחברותינו להיטמן באדמתה, עיתם הגיעה. ובכל זאת, קשה להכיל את הצער והכאב, למרות הידיעה הברורה כי האדם לא לנצח יחיה.
השכבה שלנו הגדולה הולכת ומצטמקת והיום הגיע זמנה של זיוה. אנו מכירים יותר מ 60 שנה, היינו משפחה אחת גדולה. הכרתי את טמה היפה, התמירה והאצילית של זיוה. הכרתי את אחיותיה ואחיה. קראתי להם בשמותיהם, נפגשנו בשמחות, בימי הולדת, כי יחד גידלנו את ילדינו בחברת הילדים והנעורים יחד התבגרנו וזקנו.
אני אישית הייתי מיודדת עם משפחת הררי, למרות שלא באתי ממקום מוצאם אף לא ישבתי תמיד בשולחן הראשון שלהם בחדר האוכל. לא התרפקתי על העבר הרחוק המשותף הטוב והרע-אכזרי, אבל עשינו הרבה דברים במשותף. היתה לנו אותה אמונה, אותו החזון ואותה העשייה.
התקרבתי הרבה יותר לזיוה כאשר כהנו כמה שנים טובות בתפקידנו בועדת ותיקים – שהייתה מעין מזכירות של השכבה הוותיקה. כסקנו בתרבות, בבעיות חברתיות והיינו ועדה לעזרה ליחידים. זיוה הייתה מאד פעילה ונמרצת. היו לה דעות עצמאיות וכושר ביצוע. היא אירגנה פעילויות רבות וטיולים רבים בכל רחבי הארץ. הגענו לקרבה אישית גדולה.
ביסודה היתה זיוה אדם מפוכח ואפילו קצת ספקן. בשיחות קיבוץ לא פעם הביעה את דעתה ואמיתותיה התגשמו למרות שלא תמיד היו נוחות לציבור. שאלה שאלות ורצתה תשובות כנות ואמיתיות. התפעלתי תמיד מה"יחד" המשפחתי שלה ושל ישראל, איזה זוג בעל התאמה אישית, איזו רגישות למופת של אחד כלפי השני, וכך היה גם כאשר חלתה, ישראל לא עזבה לרגע.
במסירות אין קץ עבר אתה את כל מדוויה. ביקרתיה רבות בנווה דור. קראה הרבה, שמעה מוסיקה ותמיד התעניינה בנעשה בקיבוץ וגם במשפחתי שהכירה.

היום המאושר בחייה היה כאשר הגיעו הילדים והנכדים, מהבוקר כבר הכינה עצמה לקבלם ואחר כך סיפרה לי על בקוריהם.
בזמן האחרון הלכה ודעכה, יופייה החיצוני הלך והועם, הייתה כולה כואבת ורק עיניה הביעו פליאה ותהיה.
הלכת מאיתנו זיוה, כאשר העולם מחוצה לנו ואפילו בתוכנו השתנה מאד. העולם הרבה יותר אכזרי, והשלום רחוק מאיתנו.
נגאלת מיסוריך ידידתי, נוחי בשלום ובשלווה. אנו נשארנו, זמננו קצוב, אולי ניפגש ?

ידידתך אסתר עופר.