דפי הנצחה

ע ל י ז ה ב ר ק ן
1922-2009

עליזה נולדה ב 10 בנובמבר 1922, בעיר לייפציג שבגרמניה, להוריה ויקטור וקלרה אנגל. אביה ניהל בית דפוס לפרסומות. בגיל 5 התייתמה מאימה ונשלחה עם אחותה הגדולה - חנה - אל דודתן באיטליה.

עם חזרתה לגרמניה, היא למדה בבית ספר ממלכתי, עד עלות הנאצים לשלטון. אז - גורשו התלמידים היהודים לבתי ספר נפרדים. בגרמניה, הייתה חברה בארגון הספורט היהודי "מכבי". עם התגברות האנטישמיות בגרמניה, ניצלה המשפחה את הכרותה עם שר האוצר האמריקאי דאז והוא שעזר לכל המשפחה להגר לאמריקה. לאחר שהצליח אביה להעביר את כל המשפחה לאמריקה, חזר לאשתו בגרמניה. לאורך כל השנים לא ידעה עליזה מה עלה בגורלו של אביה. רק לאחרונה, הסתבר שהוא כנראה נספה במחנה הריכוז באושויץ.

באמריקה גודלו עליזה ואחותה, ע"י לוצי דודתם, שהעניקה להם בית חם וגידלה אותן כשוות לבניה שלה. בניו יורק היתה עליזה פעילה בשומר הצעיר, שם הדריכה והשתלבה בהכשרה לעליה ולחיים בקיבוץ. התנועה הפכה לדבר המרכזי בחייה.

כשבשומר הצעיר התקבלו מספר מצומצם מאוד של סרטיפיקטים לעליה לישראל, נבחרה עליזה להיות אחת מראשוני העולים. בשנת - 1946 עלתה לארץ והצטרפה לגרעין במשמר העמק, שאחר כך הגיע לקיבוץ עין דור.
כשנדרש הגרעין לבחור נציג מתוכו לשירות בפלמ"ח, הייתה זו עליזה שנבחרה. היא שירתה כאלחוטאית במלחמת השחרור בירושלים ובנגב.

בעין דור עבדה עליזה תחילה בחינוך, אחר כך - עברה לעבוד ברפת, שם - נרקם הקשר עם יעקב. הם התחתנו ונולדו להם 3 בנות : נועה, יעל ומיכל.
במשך השנים, עבדה עליזה בכל ענף שנדרשה: בין השאר - בצאן, בכרם, בבתי ילדים, בטיפול חולים ובטלדור. את דב, בעלה השני, פגשה בעבודתה בצאן. בגיל 50, נוצר הקשר בינה לבין מרדכי בלוקמן (בלקי) ויחדיו הקימו בית חם ואוהב.

לאורך השנים, עליזה טיפחה ועודדה את נושא החינוך המוסיקלי בקיבוץ, וכך נבנה דור מוסיקאים לתפארת. בבגרותם, הפכו הילדים הללו (כולל בנותיה) לנגנים מקצועיים מן השורה הראשונה.
בגיל- 84 התגלתה אצלה מחלת האלצהיימר. בשנתיים האחרונות לחייה טופלה ע"י אלסה, מטפלת פיליפינית מקסימה ומסורה עד אין קץ, שהפכה לחלק מהמשפחה. אהבתה וערכיה ימשיכו ללוות אותנו לעד.
אמא יקרה,
היום בו אנו באים לומר לך שלום אחרון, הוא יום של התכנסות פנימה והסתכלות פעם נוספת על משמעות החיים - חיינו שלנו, שהותנו הזמנית עלי אדמות.
את לא האמנת בחיים שלאחר המוות, בגלגולה של הנשמה. תמיד אמרת לנו שבשבילך המוות הפיזי הוא סוף הכל.
אולי אמונה זו היא שהניעה אותך לדבוק בדרך חיים שתשקף ותבטא ללא פשרות את תפיסת עולמך ועקרונותיך.
על אף זאת, עם כל נאמנותך לעקרונות, מעולם לא שפטת חבר שמעד. נהגת לומר לנו שאין לשפוט מעשיו של איש עד שלא עמדנו במקומו.
גם אותנו, בנותיך, לא שפטת וקיבלת בשלמות ובאהבה כשבחרנו לפלס לנו דרכים השונות מדרכך. זו גם הסיבה שאנחנו מאמינות שתביני ותסלחי לנו על בחירתנו להספידך למרות בקשתך לא לעשות זאת.
את אמונתך השלמה והבלתי מעורערת בשיתוף ובשוויון הקיבוצי החלת גם עלינו, ועל אף שלא תמיד השלמנו איתה - כיבדנו את דעתך כי הבנו שזו הייתה הדרך בה האמנת ודבקת.
חייך היו רוויים ברגישות ואהבה ובכמיהה ליופי שמצאת בכל מקום: בטבע, באומנות, במוסיקה ובנפש האדם.
הצלחת למצוא איזון בין שאיפתך לעולם טוב יותר לבין קבלת הדברים כפי שהם, הסכנת לקבל את המציאות המשתנה עם חלוף העיתים ללא מרירות, מתוך הבנה עמוקה שזו דרכו של עולם.
כך גם קיבלת את עובדת מחלתך. אמרת לנו שחיית חיים מספקים ומאושרים ושתקבלי את כל שנגזר עליך.
דרך חייך, שהייתה אומנותך היא ההשראה שאנו לוקחים עימנו ותתגלגל דרכנו הלאה. אולי זהו גלגול הנשמות האמיתי... יעלי מיכל ונועה.

סבתא יקרה שלנו,
ביקשת שלא ידברו בשבחך, אז רק רצינו להודות לך.
להודות לך על כך שזכינו בסבתא שבמשך שעות יכולה היתה לשבת ולשחק איתנו משחקים. סבתא שהיה כיף להיות אצלה 'בחדר', לשחק בפלסטלינה, ולהכין סופגניות לקראת חג החנוכה.
תמיד התנדבת 'לטעום' את עוגות החול שהכנו בארגז החול שהותקן למרגלות המרפסת, והפלא ופלא – אפילו אהבת אותן. איך הכנת לנו את האוכל שאהבנו, בין אם זה האביגדורים, נקניק השוקולד, או הגלידה שהפכה לחובה אחרי ארוחת הצהריים בחדר אוכל. המון תודה על כל זיכרונות הילדות המתוקים הללו.
אנחנו נזכור אותך כדמות שתמיד העניקה, תמיד חייכה ועשתה הכל כדי להנעים את זמננו.
עם כל אחד מאיתנו מצאת את תחום העניין המשותף. בין אם אלו הפסנתר והנבל שמייצגים את עולם המוזיקה שאותו אהבת כל כך, ובין אם זו תנועת הנוער, שהייתה חלק בלתי נפרד מתקופת נעוריך, ואף הביאה אותך לבחור בחיי הקיבוץ שהיו תמיד בראש מעייניך.
לא נשכח את הבקרים בביתך. עד היום ריח קפה חזק, ומוזיקה קלאסית מחזירים אותנו לבקרים ההם.
היום הזה איננו יום עצוב עבורנו. כשאדם כמוך, שחי חיים מלאים, משמעותיים, ומלאי תוכן, עוזב אותם מוקף באנשים שאוהבים אותו, ניתן להיפרד בחיוך ודמעה. נוחי על משכבך בשלום סבתא אהובה.