דפי הנצחה

יעקב רונן
נולד: 8.1.1920
נפטר: 14.1.1999
בעלה של אסתר
אבא של: עופרה, נעה, יעל, מיכל ומרב.
סבא של: גדעון, תמי, יובל, ירון, זהר, עמר, טל, שי, ערן ואילת.
סבא רבא של: עמית, ונועה.

יעקב נולד בעיר שוויינפורט בגרמניה ב 1920-, בן למשפחת תעשיינים אמידה. אביו היה שופט שלום בעיר ובשנותיו האחרונות ראש הקהילה היהודית. עליית היטלר לשלטון ב1933- נתפסה תחילה במשפחה כדבר חולף. אולם, לאחר זמן מה החלה המשפחה לחפש דרכים לעזוב את גרמניה. האב נפטר בתקופה זו, אך אמו של יעקב, אחיו ואחותו הצליחו להגר לארגנטינה.

יעקב החליט לעלות לארץ ישראל, וצורף באופן מקרי לקבוצה של עליית נוער של השומר הצעיר. אף שלא היה חניך בתנועה, הוא שאף מילדות לעבוד בחקלאות והזדהה עם רעיונות הצדק הסוציאלי של התנועה. בגיל 16 עלה יעקב לא"י וחי ארבע שנים בבית זרע, שנתיים כחניך עליית נוער ושנתיים כגרעין. בתקופה זו הוא קבל הכשרה כרפתן.

לאחר שהוחלט שהגרעין, שבו היה יעקב, מיעד להקמת קבוץ א"י ו', עבר יעקב להדר ומשם לנחלת יהודה. שם עבד כרפתן. אחר כך ריכז את ה"פלוגה" שעלתה לטירה, ואחרי העליה על הקרקע היה מרכז המשק. במשך 25 שנים ריכז את הרפת ואחר כך ריכז את הנהלת החשבונות במשך שנים רבות. בנוסף לכך גם ריכז במשך שנה אחת את גן הירק, שנה אחת את הלול וכיהן שנתיים כמזכיר קבוץ.

יעקב היה פעיל בועדות רבות. בתחום הכלכלי היה חבר ו. המשק במשך 30 שנה, וחבר ו. הכספים, ובתחום החברתי ריכז את ו. התברה הראשונה.

בתחום התרבות הופיע כשחקן בהצגות ומופעים רבים ונחשב לאחד ה"מצחיקנים" האהובים בעין דור.

יעקב היה חובב נלהב של משח הטניס, הצטיין בו ואף גבר על צעירים ממנו בשנים רבות. מותו מצאו על מגרש הטניס, בעת המשחק שאותו אהב.

הוא היה אב וסב אוהב ואהוב על ילדיו, נכדיו ושתי נינותיו.

חזרתי וקראתי את קורותיך בדפי החיים של ותיקי הקבוץ. כמה הרבה עשייה.
כמה הרבה אחריות.
כמה הרבה אכפתיות.

רק לפני פחות מ15- שנים זכיתי להכיר אותך, כשנסיבות החיים הביאו אותי לכאן; זכיתי לעבוד לצדך להעזר בך, לשמוע בעצתך… התוודעתי אליך – על מילתך הטובה, המרגיעה, השקולה.




איך אשכח את הבקרים, יעקב? מדי בוקר כל כך אהבתי להתיישב מול שולחנך בהנה"ח ולהתייעץ, לשאול, לשמוע את דעתך.

אתה – בקשת את דעתי המקצועית, אני – את תבונתך החברתית, את אהבת האדם שבך, את ההיסטוריה של המקום, את העבר של האנשים החיים כאן. היית כל כך מפויס תמיד, יעקב. כל כך נעים. כל כך מאמין. לפעמים, חשבתי, כל כך תמים! וכשהתלהטת לפתע – לעתים כה נדירות – בעניינים אקראיים, היה אפילו נחמד להתלוצץ אתך על הכעס התמים שלך.

זוכר, יעקב? את הדבקות שלך בנושא הפרטת האנרגיה?! "זה יהרוס את הקבוץ!" – כמו שנהוג לומר אצלנו היום. הרבה התלוצצנו על הדבקות הזו שלך. ואתה חייכת. כך החיים חייכו אליך, כמו שאתה חייכת אליהם.

או לפעמים שכעסתי אני עליך, כשנראה לי שאתה מתפשר ומוותר שלא לצורך – היית מחייך. ואני אהבתי אותך. וכי אפשר היה בכלל לכעוס עליך?! אח"כ בהמשך, נקפו הימים, ונוכחתי לא פעם שאתה, בתבונתך, צדקת.

עסקת במספרים, אבל ידעת תמיד לראות את האנשים שאחרי המספרים. היית נאמן לתחומי האחריות השונים שלך אבל תמיד ידעת בשם מי ולמען מי. יש אנשים שאדם בוחר להנהיג את המערכת, יש אנשים שאדם בוחר להתייעץ אתם, יש אנשים שאדם בוחר לטייל אתם או לארגן אתם מבצע כלשהו. בך היתה תערובת של כל אלה.

אבל הכי חשוב: יש אנשים שאדם בוחר לחיות אתם, אם רק יוכל. בזה אני בחרתי בך וכך הרגשתי כלפיך, יעקב – נוכח מילתך הטובה, עצתך המרגיעה,
האופטימיות החיוך המבויש, השקט הנפשי (כאילו אומר- "כבר עברנו דברים כאלה ונשארנו בחיים..").
הים תמיד רוגע אחרי הסערות. הרוגע שלך יחד עם הרוגע של פני הים היו ההרכב המנצח!

לא חשפנו עצמנו למילים גבוהות, יעקב, כי חיינו את חיי יום יום. מילים ענייניות, רזות. היום אני אומר לך: אהבתי אותך, יעקב! אני מאמין שידעת זאת.
כמה תחסר לנו, כמה תחסר לי.
דודלה
יעקב רונן

נולדתי בעיר שוויינפורט שבגרמניה. ילדותי עברה ללא צל. גדלתי כבן של משפחת תעשיינים אמידים גרמנית וחונכתי ברוח הדת היהודית. הרגשתי את עצמי כגרמני לכול דבר והדת היהודית הוסיפה גוון של מיוחדות. בבית החרושת של משפחתנו היו נהוגים התנאים הסוציאליים הטובים ביותר בכול גרמניה, ובגין זה לפני כ- 20שנה פנה הסניף של המפלגה הסוציאליסטית בעיר הולדתי לעירייה בדרישה לקרוא רחוב על שם משפחתנו. וכך אפשר היום לבקר בעיר שוויינפורט ברחוב זילברשטיין. אבי היה שופט שלום בעיר ובשנים האחרונות של חייו ראש הקהילייה היהודית. למרות המעמד הרם של משפחתנו גדלתי בצעירותי יחד עם כל ילדי הרחוב ועד 1933 הייתי חבר נלהב בתנועת נוער גרמנית.

כבר מגיל 5חלמתי על חיי כפר ועל עבודה בחקלאות. הכנתי לי גינה קטנה בחצר בית חרושת וגידלתי בה עגבניות, צנון ושעועית. סבי, שהיה מלווה בריבית, הבטיח להוריש לי טירה של אחד האצילים, שהיה חייב לו הרבה כסף, כדי שבעתיד אוכל לעסוק בחקלאות.

בביתנו עבדו כמה עוזרות בית, שהיו בינינו קשרים מצוינים. הריב היחיד עם אימי, שאני זוכר מתקופת בגרותי היה על המשכורת של העוזרות. טענתי שאנו משלמים להן פחות מדי כסף, אך אימי לא הסכימה איתי. כל האלמנטים האלה היוו יסוד להתפתחותי לעתיד והפכו אותי ל"קיבוצניק טוב", החי את חייו תוך הזדהות פנימית עם הדרך הקיבוצית.

עלייתו של היטלר לשלטון ב- 1933 נתפסה ע"י משפחתנו תחילה כדבר חולף. השינוי שלנו מגרמנים מסורים ליהודים נרדפים היה תהליך כואב ומלווה ברגשי עלבון עמוקים. אבי נפטר בתקופה זו אחרי שהספיק לחסל את המפעל, אך אימי אחי ואחותי מצאו בדרכים שונות אפשרות להגר בשנות ה- 30 לארגנטינה. אימי הספיקה לבקרני פעמיים אחדות בקיבוץ ונהנתה מאוד מביקורים אלה.

לחץ המאורעות של המשטר הנאצי בגרמניה גיבש את הנוער היהודי ושכנע חלקים רציניים, ואותי בתוכם, לעזוב את גרמניה ולעלות ארצה. צורפתי באופן מקרי לקבוצה של עליית-הנוער של השומר הצעיר. אמנם לא הייתה לי זיקה אידאולוגית לתנועה זו, אך קיבלתי את הפתרון הזה ברצון, כי הוא אפשר לי להגשים את שאיפתי לעבודה בחקלאות ולצדק סוציאלי. וכך עליתי בגיל 16לפלסתינה (א"י). ארבע השנים בהן חיינו בבית זרע (שנתיים כחברת נוער ושנתיים כגרעין) הכשירו אותנו לעבודה גופנית ולחיי חברה. בית זרע היה עבורנו גם בית וגם דוגמה לחיי קיבוץ. ניסיון זה שזור, לדעתי, בהתפתחות קיבוץ עין דור בצורה מוצלחת.

אני אישית מצאתי מענה למשיכתי לטבע ולחקלאות. ולמה הגעתי דווקא לגידול פרות ולא לגידול צמחים? לרפת הגעתי בהמלצת המדריכים שלנו, בנימוק שברפת חשוב לדעת עברית ואני הייתי בין המתקדמים בידיעת העברית. (אמנם במבטא "יקי" מסוים, שיישאר לי כנראה עד סוף חיי). מרכז הרפת, מומחה ארצי בענף זה, דיבר אמנם רק גרמנית, אך ממנו קיבלתי את הידע הבסיסי בענף הרפת. העקרונות היו שבחליבת ידיים אסור להחליף אצל הפרה את הידיים החולבות. עיקרון זה אילץ את הרפתנים לעבוד בתנאים כמעט בלתי אנושיים במושגים של היום. יום העבודה התחיל בשתיים בלילה ונגמר בשבע בערב עם שתי הפסקות של כמה שעות. במבט לאחור אני רואה שהעבודה הזו ודאי גזלה ממני בשנים אלה משמחת הנעורים. גם 25שנות עבודה ברפת לא הטיבו עימי בהרבה מבחינה זו. אינני אומר זאת במרירות, כי היה לי סיפוק בעבודה זו ואח"כ תגמול ביכולתי להקים את הרפת בעין דור ולפעול למען התקדמותה.

כאשר הוחלט שהגרעין שלנו מיועד להקמת קיבוץ חדש, הרי הוא קיבוץ א"י ו', עברתי כאחד האחרונים מבית זרע להדר וכעבור שנה לנחלת יהודה. הוטל עליי לנהל את הנהלת החשבונות של הקיבוץ, למרות שלא הייתה לי כל הכשרה מיוחדת לתפקיד זה. בתקופה זו הספיק חצי יום עבודה כדי לנהל את כל חשבונות הקיבוץ וביתרת היום חלבתי את הפרות. במאזן הראשון שערכתי היה כל רכושו של הקיבוץ 50 מיטות, סוסה אחת וכבשה אחת, (ואיפה אנחנו היום?!!)

בתקופת "המאורעות", שקדמו למלחמת השחרור, ריכזתי את ה"פלוגה" בטירה, שהיו בה כ 40 חברים. אחרי העלייה על הקרקע, ביוני 1948 הייתי מרכז משק שוב, ללא הכשרה מוקדמת. בתקופת כהונתי בתפקיד זה נשלחתי לקורס הראשון של רכזי משק שהתקיים ברופין, ונמשך 4 חדשים.

זאת הייתה תקופה קשה, בעיקר בגלל הרגשת הניתוק. מחצית הקיבוץ נשארה בנחלת ומשפחות רבות הופרדו בגלל זה. לקיבוץ עדיין לא הוביל שום כביש ולא הייתה לו אף מכונית אחת (פרט למשאית) והטלפון הציבורי היחיד שהיה בקיבוץ לא אפשר תקשורת תקינה. כדי להגיע לעפולה נאלצתי ללכת ברגל דרך הסכר אל הכביש ומשם באוטובוס, (נדיר) או בטרמפים, לעפולה. כל התנאים האלה הקשו מאוד גם על החיים הפרטיים וגם על מילוי תפקידי.

חוץ מריכוז הרפת במשך 25 שנה ריכזתי בעין דור שנה אחת את גן הירק ושנה אחת את הלול, כמזכיר קיבוץ כיהנתי שנתיים , ונוסף לכך במשך ארבע שנים כרכז ועדת חברה ראשונה.

את הרפת עזבתי לפני למעלה מ- 25 שנה, כשהרגשתי שמיציתי את כל יכולתי בקידום הענף ועברתי לריכוז הנהלת החשבונות. בשנים אלה היה מחסור כרוני בכוח אדם מקצועי. יחסים חברתיים לא משופרים הקשו מאוד על העבודה וגרמו לי לנדודי שנה רבים. המעבר לעידן המחשב היה עבורי לא קל. מפאת חוסר זמן וגם מתוך מעצורים פנימיים, לא הסתגלתי לשימוש במחשבים, דבר שהיום הוא הכרחי בהנהלת החשבונות. למרות זאת הנה"ח הייתה מסודרת והיה לה שם טוב גם בחוץ. כאשר הרגשתי שמיציתי את יכולתי גם במקצוע זה, שמחתי למסור את התפקיד לאדם מוכשר, שרכש במשך שנים ידע מקצועי וגם שולט היטב במחשוב. היום אני ממשיך לעבוד בהנה"ח לפי יכולתי ואני מרוצה מכך שאני יכול להמשיך לתרום בענף את חלקי.

מכל האמור עד עתה אפשר להתרשם שחייתי רק בעבודה ובתפקידים. אך בתקופה זו הספקתי גם להתחתן 3 פעמים ולגדל 5 בנות מתוך הזדהות עמוקה עם עקרונות החינוך המשותף המקורי. לדעתי החינוך הקיבוצי נתן לי אפשרות לגדל את בנותיי בהנאה רבה ולהעניק להן את כל הדרוש. לפי הרגשתי כשהן הגיעו לעצמאות, הן לא חייבות לי שום דבר ואני, בניגוד להורים רבים בקיבוץ, אין לי הרגשה שהקיבוץ חייב להן משהו אחרי שבגרו. אני יודע שגם להן יש זיכרונות נעימים מחינוכן בקיבוץ.

הנישואים עם אסתר הרחיבו את המשפחה ומספר הבנים עלה ל- 7 מהם יש לנו 17 נכדים חמודים ונינה אחת, כן ירבו!

חיי שזורים כמעט בכול השטחים של העשייה הקיבוצית. 30 שנה הייתי חבר בו. משק ובוועדת הכספים, מאז הקמתה. הייתי אחד התומכים בהקמת המוסד החינוכי בעין דור ואני מלווה אותו כחבר בהנהלתו במשך שנים רבות. בתחום התרבות עסקתי בעיקר בהצגות ובמופעי בידור וכשחקן הצלחתי לא פעם להצחיק את הקהל. רק בפוליטיקה לא עסקתי, אני מרגיש את עצמי כחלק מן העשייה הקיבוצית ועל רקע זה הזדהיתי במשך כל השנים עם הקיבוץ, למרות הביקורת שיש לי מדי פעם כלפיו.

ולסיום כמה "הרהורי פרישה"
אדם בגיל קרוב ל- 80 בריא בגופו וברוחו, מרגיש את עצמו עוד צעיר למרות מראהו החיצוני. עבורו הפרישה מתפקיד או מקצוע אינה קלה. יש לו הרגשה שהוא יכול עוד לתרום, ניסיון וידע שנצברו במשך שנים, עלולים ללכת לעיבוד. בדמיוני יכולתי לחשוב על בחירת מעין "מועצת זקנים" מורכבת ממספר מוגבל של חברים ותיקים. במסגרת כזו יוכלו להיוועץ מזכירים, רכזי ענפים וועדות. חברי המועצה יוכלו להשתתף - לפי הזמנה - בישיבות המתאימות לידע שלהם. הם יוכלו גם לכהן בוועדות אד הוק. מסגרות מעין אלה קיימות אצל שבטים ובממשלות עמים שונים. (ערכה יהודית פופר 29. 12. 1997)