דפי הנצחה

לאה מעיין ז"ל
9.12.1919 – 19.9.2010
לאה נולדה בדצמבר 1919 בעיר מישקולץ בהונגריה, להוריה פרנץ וסידי. אחיה - מורדי - נספה במחנה עבודה בשואה, בשנת 1942. אח נוסף- חיים, ואחותה - טובה - עלו ארצה והם חיים בישראל. הוריה התפרנסו מחנות מכולת בפרברי העיר. אביה נפטר כשהייתה בת 10 ואמה עשתה כל שביכולתה לכלכל את הילדים ולהקנות להם השכלה. כשהייתה בת 15 גברו הקשיים בבית. לאה נאלצה להפסיק את לימודיה, שכה אהבה, וללמוד תפירה כדי לסייע בכלכלת המשפחה.

במקביל לכך ובעקבות אחיה - החלה לאה לפקוד את קן "השומר הצעיר" בעיירה. התנועה הפכה להיות מרכז חייה ומאוחר יותר, בהשפעתה, גמלה בליבה ההחלטה לעלות לישראל.

בשנת 1938, בגלל מחסור בעבודת התפירה, נאלצה לאה לעבור לבודפשט. בעיר הגדולה חשה זרה ומנוכרת, ללא קרובים ומכרים. המפגשים בתנועה נעשו בלתי חוקיים והם התקיימו בבתים פרטיים. עם חלוף הזמן, הצליחה לקשור קשרי ידידות עם חברים לדרך. בשנים 1939 – 1940 התקיימה פעילות ענפה בתנועה ולאה לקחה בה חלק חשוב.

בשנת 1944, עם כניסת הגרמנים לבודפשט, החלו הצרות. היהודים הוכרחו לענוד טלאי צהוב ונאלצו לזייף תעודות זהות. בעזרת תעודת מזויפת הצליחה לאה למצוא עבודה כתופרת. ניסיונותיה לעלות ארצה בעזרת ארגון "הבריחה" לא צלחו. לבסוף, בעזרת חברים מן התנועה, הוסדר כי תצא, ביחד עם אחיה, במסגרת קבוצת "סלע", ברכבת המילוט של קסטנר לברגן בלזן, וכך ניצלו חייהם.

בשנת 1945 הגיעה לאה לעתלית. היא צורפה לקיבוץ הונגרי ג' בקיבוץ א"י ו' ולמרות קשיי השפה והקליטה הצליחה להשתלב בחבורת המייסדים. באותם ימים, החלה ללמוד עברית בעזרת מאיר מרקוביץ חבר הגרעין ההונגרי. לימים, פרחה האהבה ביניהם ובשנת 1946 נכנסו לאה ומאיר לחדר משפחה. כאן נולדו ילדיהם יוסי (1947), גדי (1950) ויפתח (1954), והמשפחה הפכה למרכז חייה.

זמן רב עבדה לאה בקיבוץ, בעבודות שונות, ככל שנדרש. לאחר מכן, החלה לעבוד בחינוך ואז גילתה את יתרונות החינוך המשותף והעריכה זאת מאד. בעבודה עם הילדים מצאה סיפוק וזכתה להוקרה רבה.

מאיר עבד בנוי ובטלדור אך נפטר מהתקף לב בשנת 1971. חייהם המשותפים, מלאי העניין והשמחה, הגיעו אל קצם. לאה חשה בודדה והתקשתה להמשיך את עבודתה בחינוך. היא עבדה שנים אחדות במטבח ובמתפרה ובמקביל לכך פעלה במסגרת ועדת בנים. היא עשתה זאת במסירות רבה, כדרכה, והחיילים החזירו לה הערכה ותודה. במשך השנים נאלצה להתמודד עם קשיים נוספים שנגרמו עכב עזיבת בניה את הקיבוץ, והצליחה בכך בעזרת ידידיה הקרובים מ"התנועה ההונגרית". היא אהבה לבשל ולאפות והשתתפה בכל הפעילות התרבותית של שכבת הותיקים.

כל עוד כוחה במותניה, הקדישה לאה את זמנה לעבודה ב"דורלי". גם כאן עשתה זאת בכל מרצה ויכולתה, בנועם ובצניעות שאפיינו את דרכה תמיד. לשמחתה - בשנותיה האחרונות רוותה נחת מילדיה ונכדיה, ששמרו עמה על קשר הדוק, עשו חייל והסבו לה נחת רוח מרובה.
לאה היתה צנועה לא רצתה להכביד על אף אחד והתעקשה לעשות כל מה שיכלה לבד ובדרכה המיוחדת
לעולם לא התאוננה. כך גם לקראת הסוף יהי זכרה ברוך.


אמא יקרה - מפי יפתח מעין

הזמן אזל, לאט לאט עזבו אותך שאריות החיים. עשינו, כל מכריך, אוהביך וצוות בית החולים את המיטב שביכולתנו אך לא היה בכך די. עד הרגע האחרון עוד קיוויתי ששוב כמו מספר פעמים בעבר תחלצי מהמצב ותתאוששי, אבל אז הגיעה הידיעה והזמן החסיר פעימה, היית צלולה כמעט עד הסוף ויצאת מהעולם בלי כאבים וגם זו נחמה פורתא. תודה על כל מה שנתת לנו, הבית האהבה והדאגה. גדלתי בקיבוץ וכשבגרתי תמיד שמחתי לבא לבקרך, והחשבתי עצמי כבר מזל שאימי האריכה ימים כל כך.

בעזרת אומץ והרבה מזל יצאת מהשואה בהונגריה. בהגיעך לישראל היית שותפה להקמת קיבוץ שקם מאדמת טרשים והיה לנווה פורח בזכותך ובזכות חבריך. בנוסף הקמת משפחה עם אבא וראית נכדים ואפילו נין. חלפו שנים רבות מאז נפטר אבא ואת המשכת לבד. בכל השנים האלו, עד יום מותך בשיבה טובה, היו מסביבך חברים מנוער וזו עוד נחמה פורתא. תודה לכל הקיבוץ ובמיוחד לחברים ההונגרים שהיו לאמנו חברה. קשה היה לעזור לך כי תמיד סירבת לקבל עזרה גם כשכבר היית חייבת. תודה מיוחדת לדליה, וויוינה ולאה סקס שסעדתם את אמנו בשנה האחרונה, בדיוק במידה הנכונה.
נוחי בשלום אמא יקרה.


סבתא - מפי ירדן מעיין מרדכי
נפטרה בשיבה טובה. זו סוג של נחמה. לדעת שחיה חיים שלמים ומלאים. חייך היו רווי חוויות, חלקן קשות חלקן טובות אך כולם עיצבו את חייך בדרך שאף אחד לא יכול לחוות. סבתא בשבילי היא קודם כל אישה חזקה, גם מי שחושב שהכיר אותה, לא יודע מה באמת מסתתר בליבה.

מגיל צעיר החל האובדן לפקוד את חייה, איבדה את האנשים היקרים לליבה. היא קמה מתוך השואה ועלתה והקימה את ארצנו. ממייסדי הקיבוץ, בזכותך ובזכות אנשים כמוך פורח חבל הארץ הזה שאנו נמצאים בו היום.

סבתא היית דמות מרכזית בחיי, בחייהם של אחיי ובחייהם של בני דודי. את הרגעים הכי יפים בילדותנו ובגרותנו אנו חבים לך. אהבנו לבוא אליך, לקיבוץ בחופשים ובכל הזדמנות אפשרית. רבות מתמונות ילדותי, שעיצבו אותי, שייכות למקום הזה. המדשאות, החיות, האוויר, הנוף ותחושת החופש והשקט. כל כך אהבתי את הבוקר בביתך, עם ציוץ הציפורים וריחות הבישולים. הם חקוקים בליבי.
לימים בבגרותי גיליתי אישה חזקה, שהעבודה והעצמאות היו חשובים לה מכל. התעקשת עליהם כמו לביאה. לימדת אותי על כוחה של אישה, עמדת בגבורה לבדך בראש משפחתך.

סבתא, לפני שהיית חזקה-היית נאמנה, נאמנות שאין כמותה. אף פעם לא העלת בדעתך להצטרף לבניך ולעזוב את הקיבוץ. איבדת את בעלך, סבא מאיר, בגיל צעיר ונשארת נאמנה לו עד יומך האחרון.

עכשיו את מתאחדת איתו, הוא מקבל אותך בזרועות פתוחות, כמו שהוא זוכר אותך ביום שנפרדתם. כמה התגעגעת אליו וחיכית להתאחד איתו בשנית.
יהי זכרך ברוך.