לזכרה של אמא – דני שרון
אמא יקרה,
איך אפשר להיפרד מאמא שהיתה חלק גדול מעולמי? שתמיד היתה מוכנה
ודואגת לי, תמיד נתנה כמה שיכלה וכל זה באהבה וברצון לתת ולשמח אותי.
קשה לי להיפרד ממך. גם המרחק הפיזי הגדול גורם להרגשת חוסר אונים ולחוסר
יכולת לתמוך בך ברגעים הקשים שעברו עליך.
מה שנישאר זה המון זיכרונות נהדרים: על התקופה שהינו ילדים וכול
יום אחר הצהרים נפגשים בבית שלכם, לאכול עוגה לארוחת ארבע ובשבתות לעשות
טיולים לגבעת הכלניות ולפעמים פיקניק בחורשת הקן עם משפחת סיקלאי. כמובן שהייתה
מדורה ונקניקיות על האש ואנחנו הבנים למדנו ממשה סיקלאי לעשות חץ וקשת ולזרוק
סכינים על גזע האורנים.
יש לי המון זיכרונות נהדרים מהתקופה הזאת וזה במיוחד תודות לצורה
שאת ואבא גידלתם אותנו ודאגתם לנו: המון תשומת
לב ובמיוחד אהבה פשוטה ובסיסית, שכול ילד צריך לקבל.
כשעברנו לאיטליה גיליתי את הצד האיטלקי האמיתי שלך ושל אבא. היה
מעניין לגלות את השורשים שלנו.
גם שם את מאוד דאגת שיהיה לנו טוב: שנלבש בגדים חמים, הכנת לנו סנדוויצ'ים
לבית הספר, וכול ערב ארוחה איטלקית מפוארת עם, בדרך כלל, מקרוני עם חורים שעמיר לא
אוהב...
כאשר התגייסתי היית שולחת כול שבוע חבילה ענקית עם כול טוב:
שוקולד, אוזני המן שעשית בעצמך, דברי אוכל שונים.. ממש חגיגה! וכמובן שכול המחלקה
נהנתה מזה.
עברו שנים ואני עברתי לגור בארץ אחרת.. למרות הביקורים הכמעט
שנתיים, הרגשתי שהקשר בינינו די מתנתק. למרות זה, כאשר היינו מבקרים, את דאגת לנו
מעל ומעבר! כמובן עוגה לקבלת פנים בכול ארוחת בוקר או צהרים קישקשנו על התקופה
שהינו באיטליה והילדות שלך ושל אבא שם.
השנים עברו והבריאות שלך התחילה להתרופף: כאבים, ניתוחים, והרבה
הרבה בעיות בריאותיות. למרות זאת, את לא נכנעת בקלות והמשכת לנסות להתמודד עם זה
ולהמשיך קדימה.
גם ברגעים הקשים ביותר היית יותר מודאגת ממצבו של אבא מאשר ממצבך.
התקופה האחרונה לחייך והאירועים האחרונים בעולם לימדו אותי לקבל את
החיים לטוב ולרע.
הבנתי כמה שאנחנו שבירים וזקוקים אחד לשני כדי להישען ולתמוך ולתת
כמה שאפשר לזולת.
אנחנו נפרדים עכשיו ממך אבל לא שוכחים. בשבילי את קיימת, חיה
וצוחקת כמו תמיד.
הזיכרונות שלי
ושל כולנו דואגים לכך שאת תישארי אתנו לתמיד.
באהבה וחיבוק גדול.
דני
לזכרה
של אמא- עמיר שרון
אמא אהבה מדע בדיוני , והנה הלוויה הזויה, בדיונית עם כפפות ומסכות .
אמא לא אהבה קהל גדול , תראו אותנו .. עשרים. לא יותר.
אמא יקרה
בגיל 85 המחלה
גברה עליך . נעשה שקט והכל החשיך , הלכת מאתנו...
בחייך הארוכים
ידעת תקופות ורגעים קשים, אבל אני יודע שהיו במקביל המון רגעים יפים ומשמחים.
יחד עם רותי
וניסים חווית ילדות כמעט בלתי אפשרית, בתקופה בלתי אפשרית.
אביך נפטר
בהיותך ילדה והמשפחה הקטנה נאלצה לנדוד בצפון איטליה ולחפש מסתור מפני הרודפים
הנאצים.
שנים אחר , הכרת
את אבא בהכשרה לקראת עלייה ארצה. יחד אתו עשיתם עליה ,
תחילה לקיבוץ רוחמה , אחר כך לברעם ולבסוף מצאתם את מקומכם בקיבוץ שכל כך אהבתם ,
עין דור.
את דני ילדת כבר
בתחילת השהות בקיבוץ ואותי ארבע שנים אחר כך …
עבדת במטבח ,
בכרם ובטלדור. היית מוקסמת מאומנות הקרמיקה שליוותה
אותך כמעט כל דרכך עד גיל מבוגר, טיפחת את ביתכם היפה ויחד עם אבא את הגינה
המקסימה.
מאוחר יותר
נולדו הנכדים המדהימים , עומר תחילה ואחר כך ליאן ומעיין, כמעט במקביל
נולדו ליאור ויאיר אותם אהבת וחיבקת למרות היותם רחוקים בהולנד ולמרות הקושי בשפה.
עכשיו אנחנו כאן
כדי לומר מילות פרידה ולהגיד לך שנהיה בסדר ואל תדאגי.
אהבנו ונמשיך
לאהוב ונזכור שוב ושוב ושוב, יום אחר יום, אחר יום.
נהיה עם אבא
ונחבק אותו ונחזק אותו. וגם הוא יהיה בסדר.
בתקופה הקשה
שעברנו, עזרו לך אנשים מדהימים : דלית ודליה, רינת וצוות צבר שחיבק והסביר ועזר עם הכאב.
ליסי שכל כך
אוהבת אותך, דני, אכנס והנכדים, למרות המרחק.
ואבא המדהים שכמעט
בלתי אפשרי להבין איך היה לצדך, איך טיפל ודאג וליטף ועודד במשך תקופה זו ובכלל כל
השנים האחרונות.
תנוחי עכשיו...
רצוננו להודות לרבים שהתקשרו ולא יכולנו
לחזור או להשיב באותו רגע. זה מחזק לדעת שהרבה שותפים לצער ברגעים אלו.
בני והמשפחה.
